אווה והתכשיטים.
 
 
אווה הייתה עצובה היום.וגם כועסת.אולי יותר עצובה מכועסת.
הבעל שלה כועס עליה.טוען שהיא לא אותה אשה שהייתה.
טוען שהיא רק דורשת ודורשת ומתלוננת .לא מתייחסת לצרות שלו.
 
"כבר שבוע שהוא סר וזעף."אמרה בכבדות. יופי של שפה יש לה.
 
ניסיתי להכנס לנעליו ולדבר במקומו.שיקפתי לאווה את הרגשתו. היא החולה אמנם,אבל גם עולמו התהפך. הוא צריך לסעוד,לדאוג לבית,לפקח על המטפלת,לדאוג לצדדים הרפואיים,הכספיים.
אפילו לקנות מתנות לנכדים הוא לא רגיל.
וכולם מרחמים עליה,החולה......
 
אווה ממש בכתה.
"את מרחמת עליו?" שאלתי.
"ברור".היא ענתה.
"רוצה להתחלף איתו?" הקשיתי.
 
"לא מאחלת אפילו לשונאי מחלה שכזאת.סליחה,נכות. כמו שלימדת אותי."יבבה.
"אז את לא רואה את המסכנות שלו?"---לא ויתרתי.
 
"אני רואה. מה אפשר לעשות?"
 
שתקנו ביחד.
 
פתאום היא העירה לי שהמחרוזת שלי מאד הולמת אותי. שפעם ראשונה היא רואה אותי עונדת תכשיט.
והייתה לי הברקה:
"התכשיט משנה אותי"?
-"יותר נעים להסתכל עלייך."
 
חייכתי. והיא הבינה.
"אולי אחזור לתכשיטים שלי?"
 
קראנו למטפלת. סיכמנו ביחד שאווה תבחר בכל יום את הבגדים,כרצונה. ותוסיף שרשרת .כרצונה. המטפלת רק תלביש. תענוד.
 
וכשהמטפלת יצאה מהחדר חייכה אווה בגדול.
"גברים. אפשר לקנות אותם בשרשרות."
 
ולא לשכוח את החיוך—הוספתי.
כן,היא אמרה.
"שרשרת וחיוך וקצת מסכה ישכיחו לו לפעמים שאני נכה."
 
היא צודקת?
נראה מה יקרה השבוע.