לאחר לילה של מחשבות בלתי פוסקות ורגע לפני שאני באמת מאבדת את ההזדמנות האחרונה לחזור לחיים שפויים. החלטתי שאעשה כל מה שאני יכולה בשביל להתאפס. לפני כשלש שנים, כתוצאה מתאונה, נותרתי עם מגבלה פיזית קלה ועם כאבי תופת ששינוי את כל חיי. לאחר מספר ניתוחים, שיקום ארוך ואינספור טיפולים שלא צלחו, שקעתי בדיכאון וחלה החמרה בהפרעת האכילה (שעד אז הייתה תמיד ברקע אך בשליטה). הרשתי לעצמי ליפול ולהזדקק. הפסדתי הרבה והתחלתי לוותר פשוט על הכל. שקעתי עמוק בתוך ההפרעה שהפכה להיות מרכז חיי ומבחורה חזקה ועצמאית הפכתי לנטל על הסביבה. אתמול, לאחר תקופה של טיפולים, ולאור ירידה במשקל, החליט הצוות המטפל שלי שאינו יכול להמשיך ולקחת עלי אחריות עד שלא אעלה במשקל (כקג לפחות) או שאסכים להכנס לרשימת המתנה לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה התל בשומר. אני, שהפכתי אפטית, קיבלתי את הגזירה ללא עוררין, כאילו לא קרה דבר והמשכתי מהמרפאה היישר לעבודה. לאורך היום, כשהמחשבות החלו קודחות בראשי, הפכתי מבולבלת, התחלתי לחשוש שאשאר לבד בתוך המערכה והבנתי שאם לא אתאפס אאבד גם את העבודה ולא אוכל להתמודד על התפקיד לו חיכיתי זה זמן רב. בתום דיונים פנימיים, קמתי הבוקר, מצפה לשינוי חיובי ומנסה להתמקד בהרגשה הטובה שהחלה להזדחל לתוכי. אני מנסה להפנים ולהבין כי תוספת של קג אחד בלבד (בלבד??? אלוהים ישמור!) עשוייה להחזיר אותי למסלול הנכון ולאפשר לי להחלים ולחזור לכשירות הרפואית התקינה, לה אני זקוקה בשביל להגיש מועמדותי לתפקיד שאני רוצה. אלוהים, תן לי כח להצליח ותאפשר להרגשה הזו להחזיק מעמד (הרי הכל תמיד משתנה מרגע לרגע). חייבת להתעשת על עצמי, דחופ ומהר!!! רגע לפני שכל מי שמסביבי יתייאש ויוותר עלי ...