אני שמחה ואני עצובה,הרגשות מתבלבלים לי ויוצרים בי סערה פנימית. 

אני מתגעגעת לרגש החותך הזה שהשתלט על כולי,הרגש הזה שגורם לי להרגיש שהכל סביב שחור ושאני עמוק בתוך השחור העמוק והסמיך הזה,הרגש הזה שבא לי לבכות לנצח,הרגש שמרגיש לי שבא לי לסיים את הכל.

ההרגשה הזאת כשהסכין נפגש עם העור והעיניים הכבויות צופות בדממה בטיפות הדם שזולגות לריצפה.

אני מתגעגעת לעצב הזה,לכאב האינסופי והנואש הזה וליאוש התהומי.

כי מה שאני מרגישה עכשיו-זה ריק,זה חור שחור שמתיימר להיות עליז ושמח .אך מאחוריו יש רק ריקנות שממלאת את כולי...