גוף האדם היא מכונה מדהימה. היא מסוגלת לעשות כמה דברים במקביל, לתקן את עצמה אם היא נפצעת והכי חשוב- להתרגל למצב.
ה"מכונה" שלי, כמו בהרבה סרטי מד"ב, הסתגלה למצב מסויים ולא הבינה שהוא לא המצב הנכון.
יש איזה סרט על אדם שבנה מכונה שתגן עליו אבל בשביל שהיא תגן עליו, היא כולאת אותו.
אז המכונה שלי בנויה ככה- בכל פעם שהיא מקבלת מידע על פעילות עם אנשים או משהו שמצריך לצאת מהבית- היא גורמת לעצמה להגיע למצב שבו הפעולה הזאת לא יכולה להיות רלוונטית.  
איך? פשוט מאוד, אם אני אוכלת, היא מבינה שאני צוברת אנרגיה בשביל משהו וישר מארגנת כאבי בטן ו... איך נגיד בעדינות... ביקור בשירותים.
היא מעלה את החום גוף למצב שבו אפשר להתווכח עם אנשים ש37.משהו זה כן חום.
היא מייצרת לי סרטי אימה במח שטוען שאני לא אמות, אבל כן אסבול לאורך כל הדרך.
התוצאה? המכונה מנצחת. הנפש מתבאסת וכל העולם חושב שאני אדם סנוב ומעפן.

אז איך אני מנסה לנצח את המכונה? מבחינת אוכל- אני כבר בקושי אוכלת (רק באמת כשאני צריכה לצאת או לעשות משהו, אני צריכה לאכול שעה לפני כדי להיות מוכנה לקרב נגד עצמי)
אני לא מודדת חום ומנסה להתעלם מהעובדה שאני באמת חולה.
אני מנסה לחשוב על דברים טובים (עד לא מזמן ניסיתי לדמיין שאני דמות אחרת בכלל שבלי הבעיה הזאת אבל מסתבר שפיצול אישיות היא בעיה הרבה יותר מורכבת ואי אפשר פשוט לייצר לך עוד אישיות)

עכשיו, כמו בכל סרט, אחרי קרב ארוך, מתחילים להתקרב לסוף. אני אגיד את האמת, מתחיל להמאס לי. הסרט דיי מיצה את עצמו, הדמות הראשית סתם מסכנה והקרבות שלה בכלל לא משפיעים על שום דבר בעולם האמיתי, למען האמת, זה השלב בסרט שבו אני מקווה שלא יהיה סוף טוב והדמות תצליח להשמיד את המכונה רק אם היא תמות איתה. ואם זה סרט של marvel, אני אפילו לא אחכה לראות את הסצינה האחרונה בסוף הקרדיטים.