עד לפני שנתיים בערך הייתי האדם הכי דינמי, חברותי והרפתקן שאפשר לדמיין. אוקיי, אז לא הייתי הדמות המטורפת שמציגים בסרטים הוליוודים אבל כן, היו לי חיים טובים. (וגם אז הייתי סטודנטית מרוששת) יום אחד, כשהייתי בבילוי עם חברה, איזה כח עליון החליט לשנות לי את החיים.
הרגשתי שאני מתחילה להילחם כדי לנשום. בגלל שיש לי קטע כזה של "לא להראות חולשה" אמרתי לחברה שאני חייבת לזוז, יצאתי מהחנות בגדים שהיינו בה והתקדמתי לכיוון האוטובוס בחזרה הביתה, תוך כדי שאני מנסה להבין למה אני נחנקת, למה אני מרגישה שקפוא לי וחם לי בו זמנית ולמה לעזאזל אני מתחילה לראות רק שחור.
באותן דקות ניסיתי כמה דברים: להרגע, להסביר לעצמי שזה בטח איזה קצר במח ועוד שניה הוא מסתדר, להשתדל כמה שפחות להראות מפוחדת, להתחרפן.
אז הנה אני, עומדת לבד, מנסה לנשום, לראות ולהבין איפה אני נמצאת.
זכרים את הקטע של "לא להראות חולשה"? אז החלטתי שזה פחות מתאים לי באותו רגע. לקחתי נשימה עמוקה (ולגמרי לא הצלחתי להבין איך.) והשתדלתי להוציא את המשפט בטון הכי רגוע: "סליחה? אני צריכה עזרה".
הרגשתי שאנשים עוברים ולא מתייחסים, התיישבתי על הרצפה (אם כבר להראות חולשה אז יאללה, עד הסוף.) וכנראה שאז אישה אחת החליטה לרחם עלי והכניסה אותי למונית.
בדרך הביתה הנהג התחיל לשאול מה קרה ואם אני בסדר, חירטטתי לו שזאת מחלה שיש לי הרבה זמן כדי שאולי הוא יסתום ואני לא אתחיל לבכות שאין לי מושג מה קורה. עד שהגענו לבית הראייה שלי חזרה לעצמה.

מאז כמות היציאות שלי מהבית פחתה. אני חיה בפחד מהתקפים, הפסקתי לעבוד בעבודה נורמאלית ואני עובדת פעם בשבוע. כדי לצאת מהבית אני צריכה לעשות לעצמי הכנה נפשית של כמה שעות וגם אז, אני או מבטלת או יוצאת, סובלת ומשתדלת לחזור הביתה או להיות לבד כמה שיותר. (משום מה נהיתה לי גם חרדה כשאני עם אנשים).
טוב, אני חושבת שחפרתי מספיק להתבכיינות ראשונה. אל תדאגו, יש לי עוד הרבה דברים להסביר לכם ולי, למה אני לא מסוגלת לדבר בטלפון עם אנשים, למה החיים הוירטואלים הפכו לחיים האמיתיים שלי (כן, אני יודעת שזה עצוב, מילא הייתי גיימרית או יוטוברית שמרוויחה מזה משהו) בקיצור- יהיה כיף.