ותודה ששיתפת. אבל סליחה, פרפרית. ומה יקרה אז לילדך הקטן, המקסים והתמים, שבאמת לא חטא במאום? בטוחה שאת חושבת הרבה על זה. יש לך תשובה?

פרפרית,

קוראים לי פז ואני הייתי בדיוק במצבך לפני שנה. יש לי ילד (כיום בן כמעט 4) ואני בת 31. בשנה שעברה החלטתי שנמאס לי. 30 שנה עברו ועדיין קשה לי להתמודד עם העולם. בנוסף אני HSP - Highly Sensitive Person, כלומר שיש לי רגישות יתר אז הכל גם נחווה אצלי בעצמה רבה יותר. הייתי ממש בדיכאון, בלי חשק לקום בבוקר, שמתי לב שגם הבן שלי נהיה פחות רגוע בגללי. ההורים שלי ובעלי נלחצו בגלל המחשבות האבדניות שהיו לי (כבר כתבתי מכתב פרידה בנייד) ורצו לקחת אותי למיון ברמב"ם, אבל לא הסכמתי. לאחר יומיים כשהתאוששתי קצת פניתי לרופאה שלי וביקשתי הפנייה לפסיכיאטרית. הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה יותר ושזה חזק ממני ואני זקוקה לטיפול רפואי. היום אני על ציפרלקס שעוזר גם לדיכאון ואפילו קצת לרגישות שלי ולאט לאט חוזרת לעצמי, גם בעזרת שיחות עם פסיכולוגית.

לי יש דיסתימיה (דיכאון ארוך טווח) עוד מתקופת היסודי ורק עכשיו קיבלתי את זה ואת העניין שאני חייבת להיות על כדורים. ביננו, לכל אחד יש תיק שמצריך טיפול כזה או אחר וגם ציפרקלס נהיה מאוד פופולרי ולגיטימי. למדתי להעריך את הכדור.

אני ממש שקעתי ולא היה לי אכפת מכלום כולל מבעלי ובני, אך התאוששתי.

אני מאוד מקווה שגם את תצליחי לצאת מזה, אולי זה שיעור שאת צריכה ללמוד ובעזרתו להכיר את הכוחות שלך אבל ההתחלה בהתמודדות היא להבין שאת זקוקה לעזרה מבחוץ.

ואם תרצי לשוחח אני פה, מוכנה להקשיב.

פרפר יקרה, אולי הגיע הזמן לשקול אשפוז לתקופה? עד שתרגישי טוב יותר ותתחזקי? אני בטוחה שזה מה שהבן שלך היה רוצה בשבילך ובשבילו אם המצב שלך כל כך קשה. עדכני...

יש לי בן מקסים בן 4 ויש לאבא מדהים שמטפל בו , אני כל היום סגורה בחדר כבר אין לי כוח וגם אף אחד לא מבין את המצוקה הגדולה שאני נצאת בה אני לא יכולה לסבול יותר התנתקתי , אני גורמת לסביבה שלי רק סבל בעלי חסר עונים לא יודע מה לעשות הפסיכולוגית שלי אנרה לי שעם אני עוזבת את המרפאה אני עוזבת גם אותה , יכול להיות שהן כן מבינות את המצוקה שלי אבל הן גם חסרות עונים ואין להן מה לעשות , בדיוק כמו בעלי , אני כבר לא רוצה עזרה ואין לי כוח לקבל עזרה מאף אחד באמת שהגתי למצב שאין לי כבר כך , הבן שלי סובל שהוא רואה אותי ככה , אתמול יצאתי איתו קצת לטייל היה כיף קצת משחרר אבל איך שהגעתי הביתה שוב שקעתי ..... על איזה אישפוז אישפוז בדיוק ? הפרעות אכילה כרע לא רלוונטי כי אני במשקל תקין וגם יצאתי מאישפוז באפריל , ומאז שיצאתי המצב השנפשי שלי יותר ויותר הדרדר אישפתי את עצמי בבית חוליפ פסיכיאטרי לפני 3 שבועות ושחררתי את עצמי אחרי 24 שעות שמו אותי במחלקה הסגורה לא יכולתי להיות שם , אחרי שבוע ניסיתי שוב אשפזתי את עצמי ושוב שחררתי את עצמי לא יכולה להיות להיות במחלקה סגורה , בעלי גם אמר לי את חייבת אישפוז לא משנה איפה את לא יכולה להיות בבית במיוחד שהחלטת לעזוב ת המרפאה , שעל זה הוא בכלל כועס שזה מה שהחלטתי הוא לא מוכן לקבל את זה וממש מבקש שאני לא יעזוב , אבל העזיבה שלי זה לא בגללן חס וחלילה הן באמת עזרו לי באמת אבל בחודש האחרון אני לא אני ואני לא יכולה יותר אני לא רוצה עזרה יותר , אני יודעת שאני לא אחזיק עוד הרבה הראש מלא במחשבות איך פשוט לעשות את זה וזהו , אבל הדבר שהכי מהדהד לי בראש זה הבן שלי , אבל הוא לא מביו והוא רק רואה אמא בדיכאון וסובלת , איזה אישפוז לא יכולה .....

פרפרית, ניסית לקחת כדור כלשהו? טיפול פסיכולוגי בלבד לא עוזר. עם הכדורים יש שיפור רק אחרי כשבועיים ובהמשך שיפור יותר משמעותי. אל תוותרי עדיין, יש לך בעל וילד שאוהבים אותך וקשורים אלייך.

תנסי לא להיות לבד, אם לא טוב לך בבית, צאי. אבל אל תהיי לבד, תעשי הליכות עם בעלך, אולי תקני לך משהו שיעודד אותך קצת.

ותשאלי על כדורים, זה אחד  הדברים העיקריים שעוזרים.

אני הכי מבינה אותך בעולם, ואני יודעת שקשה לצאת מזה, אבל דיכאון זו מחלה לכל דבר ואנחנו זקוקים לטיפול רפואי.

זה משתפר אם מוצאים את הדרך הנכונה, גם אם קצת קשה בהתחלה.

אני מאמינה בך.

הכדורים כבר לא עוזרים לי מסתבר שום דבר כבר לא עוזר , היה לי איזה משבר שמאז הכל התחיל להדרדר אני לא מתכוונת ללכת לעד פסיכולוגית חדשה עם אני עוזבת את הפסיכולוגית שלי עכשיו אני לא הולכת שוב אין לי כוח להתחיל הכל מההתחלה ..... אין כלום כבר לא עוזר אני לוקחת קלונקס וכל היום הולכת לישון יושבת קצת עם הבן שלי ואז לוקחת את הכדורים של הלילה והולכת לישון , כן אני יודעת אני אמא חרא אני יודעת וזה הכי כואב , הבן שלי כבר לא סופר אותי מימטר אף פעם לא מקשיב לי וזה בסדר אני כבר מבינה מאיפה זה בא ..... אבל אין לי כוחות יותר באמת אני אוכלת את עצמי שכמה אני אמא חרא וחולה ובדיכאון ולא מצליחה לצאת מיזה.... האשמתי את כל העולם בהתחלה אבל אף אחד לא אשם חוץ מימני ..... אני כבר לא יכולה עם המחשבה שהבן שלי סובל והוא לא צריך אמא כמוני , גם בעלי סובל וחסר עונים , הגענו למצב שרציתי להתגרש אבל הוא לא מוכן לעזוב את הבית במצב שאני נמצאת בו .... ועוד מה שחשוב שאני בחיים אבל בחיים לא אפגע במישהונכולה לפגוע אך ורק בעצמי ופגיעות עצמיות ... אני באמת כבר לא רואה טעם הסבל כבר גדול עלי , אני פשוט יודעת גם מרגישה מבפנים שאני יעשה לעצמי משהו זה רק עינין של זמן הדיכאון הרג אותי כבר אני לא שמחה ולא כלום אני כמו בן אדם מת חי אבל מת מבפנים וזה קשה וכואב .... במיוחד שאף אחד לא מבין אותי .... :(

את לא אשמה בכלום. אין לך שליטה על רמת הסרוטונין בגוף ו/או במוח. אף אחד לא יכול לשלוט על הורמונים וגם עם כדורים לפעמים טועים וצריך לנסות עד שמוצאים את מה שמתאים. החומרים הכימיים אצלך לא מאוזנים, ולכן את על סף פיצוץ אבל אפשר לסדר את זה עם רק תתני לזה קצת זמן.

ואת האמא הכי טובה שאת יכולה להיות, כרגע את חולה אז את לא יכולה להיות במיטבך אבל אני בטוחה שהבן שלך עדיין צריך אותך ותחסרי לו. עניין הגירושים עלה רק בגלל שלבעלך קשה לראות אותך ככה והוא מתענה כי הוא לא מצליח לעזור לך. מתי התחיל המשבר והאם הזוגיות שלכם היתה טובה לפניו?

אנחנו כאן מבינים אותך, אנשים מבחוץ שלא חוו דיכאון לא יודעים בדיוק איך זה מרגיש. אבל כאן בקהילה כולנו חווינו את זה בעצמה כזו או אחרת.

אני מציעה לך לברר על פסיכיאטר שמומחה לדיכאון ואולי הוא יצליח לעזור לך.

אל תתייאשי, החיים קשים, אני מודה וגם אני חשבתי כבר לצאת מהם אבל אם שתינו לא מצאנו עדיין את היציאה כנראה שיש סיבה להשאר. גם אם היא תתגלה מאוחר יותר.

כמו שעברי לידר שר: "ואולי זה הדבר שבשבילו החזקת חיים"

זה הגיוני שבעלי רוצה להזמין לי משטרה ושיאשפזו אותי בכפי ??????לא  משנה כמה עובדנית אני לא לא חוזרת לבית פסיכיאטרי אין מצב אני אמות לםני שאכנס שוב למחלקה הסגורה , הוא עכשיו אמר לי שהמצב שלי מדרדר מיום ליום בקצב מסחרר אבל אני יודעת בוודאות שהוא לא מוסוגל לאשםז אותי כי אני יעשה לו את המוות אחרי זה 

תתייעצי עם רופא משפחה, את יכולה גם ללכת למרפאת  בריאות הנפש שיש בכל עיר. את לא חייבת להיות במחלקה סגורה.

דברי עם בעלך בהגיון ולא דרך הדיכאון. נסו למצוא דרך ששניכם תסכימו עליה, אולי אפילו תלכו יחד לייעוץ זוגי בשביל זה (שיחה או שתיים).