מפחדת לעלות עליו
05/07/15 0:03
651 צפיות
אתה לא אישה, אתה לא תבין! ובאלי לצעוק עליך הכי חזק שרק תבין שזה אתה והשטויות שלך שהפכתם אותי לכזאת. ואני לא עוד אחת משתי נשים עם הפרעת אכילה כי היא שמנה גנטית. הייתי רזה אתה זה שגרמת לי למצוא בעצמי את הפגמים המכוערים האלו גם אם מעולם לא היו קיימים.
וזה לא שהייתי מושלמת או אהבתי את עצמי, אני גם כנראה לעולם לא אוהב את עצמי אבל לא היית צריך לדחוף אותי עוד ועוד לקצה. גם כשכבר החלטתי לעשות ״משהו בנידון״ עם כל הערות והמבטים שדפקת לי החלטת שגם זה לא מתאים לך וזרקת לי עוד משפט שרק הפיל אותי יותר ויותר למטה ״מה ממתי את אוכלת?״ כאילו שלא ידעת שזה בגללך ובגלל החברים שלך שמהרגע שהם קמים בבוקר עד הרגע שהם הולכים לישון ואני בטוחה שגם בחלומות רק מדרגים ומבקרים בנות כאילו אנחנו רכוש של מישהו.
מבחוץ אולי כבר הבראתי ואני אמשיך ואחייך אליך בכל יום אבל מבפנים כל משפט שאמרת לי חקוק עמוק והפצע לעולם לא יתרפא, אני לעולם לא אחזור לאהוב את עצמי, לקבל את מה שנתן הטבע או לרצות להאמין שאי פעם מישהו יאהב אותי כמו שאני עם כל החסרונות.
ואני לא מאשימה רק אותך, אתה זה שדחף אותי לקצה, היו עוד הרבה לפניך. הכל התחיל ממך החברה הכי טובה שלי שדאגת להראות לי את העצמות הבולטות שלך ולהדגיש כמה שלי יש קרס ורגליים שמנות שלימים נהיו קיסמים שבירים.
את החברה הכי טובה דאגת להפיץ את התמונה המביכה ההיא שלי, שעשתה לי פצע כל כך עמוק בלב שאני זוכרת אפילו שנים אחר כך בדיוק מה היה בה ומה היו התגובות של כל אחת ואחד מהאנשים שאני מכירה. וזה לא נפסק גם כשהרזתי והגעתי למשקל אנורקסי, את המשכת וזרקת לי הערות כמו ״כמה רע את נראת״ וכן גם שאר הסובבים ״את נראת חולה וזה מגעיל״ וזה נגמר בהורים שחושבים שהבת שלהם חולה , ולא הבינו שבסהכ הסביבה היא שדחפה אותה להרגיש חרא עם עצמה. אבא שהיית בטוח שהבת שלך מלכת היופי וכל חיי נתת לי הרגשה של נסיכה ברגע אחד החברים שלה אלו שהיו הכי קרובים שברו אותה ומיום ליום המצב רק הדרדר, אני מצטערת שגרמתי לכם אמא ואבא להוציא על הרופאים שלי כל כך הרבה כסף מבלי לומר לכם שאין לי שום מחלה, פשוט הפסקתי לאכול. נשמע כל כך פשוט לומר אבל אתם חייבים להבין שכשהייתי עמוק בתוך המחלה מבחינתי תפוח וירק היה הגזמה והמון אוכל ליום אחד, לא השלמתי, לא ראיתי, לא הבנתי שאני אנורקסית . והפחד הזה מלעלות על המשקל ולראות שאני כמעט 40 קילו מפחדת להגיע לשם, ליעד הנורא אז היום אני שוב לא יאכל כלום וירד במשקל. וששוב יש עוד רופאה שמצפה לעלייה אשתה מלא מים כי פרצוף מאוכזב לא אוכל עוד לראות.
החברים שלי ואתה לא סתם דחפתם אותי לזה, מישהו מחדיר להם את זה מינקות, למה בנות צריכות להיות רזות עם פרופורציות שגם את פוטושופ לא מביישות, רק כי מישהו קבע שזה אידאל היופי, שרזון זה יפה, שעצמות והרעבה עצמית יהפכו אותך למיוחדת. אידאל שכל ילדה חייה במאבק עם עצמה להגיע אליו למרות שברור שבדרך היא תהרוס את עצמה ואת מי שאהב אותה, כי לעולם לא תוכלי להיות מאושרת אם לא תאהבי את עצמך, או לפחות תלמדי להשלים עם מה שיש.
דיי לרזון דיי לשאיפה לשם, כל אחת יפה בדרך שלה.
וזה לא שהייתי מושלמת או אהבתי את עצמי, אני גם כנראה לעולם לא אוהב את עצמי אבל לא היית צריך לדחוף אותי עוד ועוד לקצה. גם כשכבר החלטתי לעשות ״משהו בנידון״ עם כל הערות והמבטים שדפקת לי החלטת שגם זה לא מתאים לך וזרקת לי עוד משפט שרק הפיל אותי יותר ויותר למטה ״מה ממתי את אוכלת?״ כאילו שלא ידעת שזה בגללך ובגלל החברים שלך שמהרגע שהם קמים בבוקר עד הרגע שהם הולכים לישון ואני בטוחה שגם בחלומות רק מדרגים ומבקרים בנות כאילו אנחנו רכוש של מישהו.
מבחוץ אולי כבר הבראתי ואני אמשיך ואחייך אליך בכל יום אבל מבפנים כל משפט שאמרת לי חקוק עמוק והפצע לעולם לא יתרפא, אני לעולם לא אחזור לאהוב את עצמי, לקבל את מה שנתן הטבע או לרצות להאמין שאי פעם מישהו יאהב אותי כמו שאני עם כל החסרונות.
ואני לא מאשימה רק אותך, אתה זה שדחף אותי לקצה, היו עוד הרבה לפניך. הכל התחיל ממך החברה הכי טובה שלי שדאגת להראות לי את העצמות הבולטות שלך ולהדגיש כמה שלי יש קרס ורגליים שמנות שלימים נהיו קיסמים שבירים.
את החברה הכי טובה דאגת להפיץ את התמונה המביכה ההיא שלי, שעשתה לי פצע כל כך עמוק בלב שאני זוכרת אפילו שנים אחר כך בדיוק מה היה בה ומה היו התגובות של כל אחת ואחד מהאנשים שאני מכירה. וזה לא נפסק גם כשהרזתי והגעתי למשקל אנורקסי, את המשכת וזרקת לי הערות כמו ״כמה רע את נראת״ וכן גם שאר הסובבים ״את נראת חולה וזה מגעיל״ וזה נגמר בהורים שחושבים שהבת שלהם חולה , ולא הבינו שבסהכ הסביבה היא שדחפה אותה להרגיש חרא עם עצמה. אבא שהיית בטוח שהבת שלך מלכת היופי וכל חיי נתת לי הרגשה של נסיכה ברגע אחד החברים שלה אלו שהיו הכי קרובים שברו אותה ומיום ליום המצב רק הדרדר, אני מצטערת שגרמתי לכם אמא ואבא להוציא על הרופאים שלי כל כך הרבה כסף מבלי לומר לכם שאין לי שום מחלה, פשוט הפסקתי לאכול. נשמע כל כך פשוט לומר אבל אתם חייבים להבין שכשהייתי עמוק בתוך המחלה מבחינתי תפוח וירק היה הגזמה והמון אוכל ליום אחד, לא השלמתי, לא ראיתי, לא הבנתי שאני אנורקסית . והפחד הזה מלעלות על המשקל ולראות שאני כמעט 40 קילו מפחדת להגיע לשם, ליעד הנורא אז היום אני שוב לא יאכל כלום וירד במשקל. וששוב יש עוד רופאה שמצפה לעלייה אשתה מלא מים כי פרצוף מאוכזב לא אוכל עוד לראות.
החברים שלי ואתה לא סתם דחפתם אותי לזה, מישהו מחדיר להם את זה מינקות, למה בנות צריכות להיות רזות עם פרופורציות שגם את פוטושופ לא מביישות, רק כי מישהו קבע שזה אידאל היופי, שרזון זה יפה, שעצמות והרעבה עצמית יהפכו אותך למיוחדת. אידאל שכל ילדה חייה במאבק עם עצמה להגיע אליו למרות שברור שבדרך היא תהרוס את עצמה ואת מי שאהב אותה, כי לעולם לא תוכלי להיות מאושרת אם לא תאהבי את עצמך, או לפחות תלמדי להשלים עם מה שיש.
דיי לרזון דיי לשאיפה לשם, כל אחת יפה בדרך שלה.
