האדם הוא כמו עץ.

עומד הוא כל השנה

בלי לעשות דבר,

ורק מביט ומחכה,

שהעולם ידאג לו.

הוא שותה את המים שמשקים אותו.

הוא אוכל את האוכל שמאכילים אותו.

הוא משתזף בשמש שמחממת אותו.

הוא נותן לזמן שיחלוף

על פניו

בתהליך פוטוסינתזה

עד שימאס לו ממנו.

האדם מחליף בגדים

לפי מצבי רוחו:

בסתיו,

עליו נושרים כדי

להגן עליו מפני החום הכבד.

בחורף,

הוא עומד ערום ועריה,

מחכה לאביב שיבוא.

וכשהאביב בא,

הוא כבר מחכה לרוח

שתבוא ותעיף את

כל העלים ממנו

כדי שלא ימות מחום בקיץ.

כמו העץ,

האדם אינו יודע

מה הוא רוצה בחייו.

גזעו רזה כמו שלד

ושורשיו הם זכרונות העבר

מושרשים עמוק עמוק

באדמה הלחה מדמעות.

הוא לא חושב על העתיד

כי הוא כל הזמן עסוק

בהווה של חייו,

מתעורר כל בוקר

כשאיזה כלב בא

מרחרח את עכוזו

ומשתין עליו,

ובלילה הוא הולך

לישון

כשהחרקים והעטלפים

זוחלים מחרבנים עליו.

אבל כמו העץ

הוא יודע,

שכשיבוא יומו למות,

הוא יעדיף להיגדע,

מאשר להירקב בגלל איזו

פטריה מחורבנת.

פטריה שאוכלת אותו

לאט לאט,

מבפנים.

ולפטריה הזו קוראים

"פטריית החיים".