אתמול הצלחתי לאכול. הפשרתי פיתה מהמקפיא. מרחתי חצילים בטחינה ועל כל זה מרחתי חריף אמתי.. הוספתי לי פרוסת נקניק ואכלתי את הכל. זה לא נשמע דבר מדהים עד שאתה מבין שזהו הדבר הראשון שעובר את פי מזה שבוע מלבד הכדורים משככי הכאבים הכאבים. ולתרופות נגד האינסטינקט הבסיסי לזרוק הכל מהידיים ולתלות את עצמי באיזה סמטה אפוררה.

לברוח או לא לברוח זו תמיד השאלה. להימלט בעור שיני מהכאב המייסר אל השלווה המתוקה של החשכה או להילחם ולעבור עוד יום, ועוד אחד. לנסות בכל אופן ולמרות הכל להשאיר את המסכות שלא יראו שלא יידעו. תמיד יש את הסיכון שאיזה פלוני אלמוני שלפני השם שלו רשום ד"ר יאשפז אותך בכוח כאשר הוא יבין את העומק והעוצמה של הייאוש שאתה חיי.

בכלל תמיד הייתה לי המימרה כאב הוא רק כאב והוא קודם כל מתחיל בראש. לכן תמיד נוכל לשלוט בו.

שוטה, טיפש שחצן אמר לי אלוהים וחיכה בשקט בצד עד שנפלתי מסולם.

עכשיו הוא מגחך, עכשיו אתה מבין כאב, הוא לא נתון, עוד פרמטר ממנו תוכל להתעלם. כאב הוא המהות מעכשיו ועד שתישבר. זה תמיד ימשיך. עכשיו נראה אותך גיבור. בלי עבודה או תארים. בלי כרטיס אשראי מוכסף ובלי גלגלים, עזבו גלגלים עם איסור אפילו לשבת בצד של הנהג. כל הסימנים שהחברה לימדה אותך, כל השאיפות וסמלי הכוח. ואתה השגת ותלית על החגורה. את כל זה הוא לקח. משאיר אותך לבד עם הכאב שהוא מהות, עם שאיפה בלתי נדלית ל"פוס" מהחיים בלי להרגיש. אפילו לניתוח של כמה שעות כשחומר הרדמה בעורקי אומר תודה.

ויש תמיד את השאלה הנצחית שמהדהדת, מהדהדת בראשי כמו בתוך מבוך מוזר. מבוך של פאן. אני מגזים אני שואל. אולי אחר. אדם חזק יותר היה עובר את הכאב כאילו כלום כאילו זו איננה בעיה ורק אני חלש מוחלש אינני יכול. אולי זו הבעה האמתית , אני חלש ולא כאב.

תמיד חששתי כי אני נותן לעצמי הנחות בחיים שהדברים היו קשים. אולי כעט כמו אז אולי אני פשוט וותרן.

וכל המחשבות מתגלגלות מסתובבות את הגולגולת של כמעט פורצות.

למה אז אני תמיד שואל למה לא הלכתי ללמוד משהו מועיל. כמו כימייה. כימייה כדי שאוכל להכין לי משככים של כאבים ובעיקר את התרופה יקרת הערך את הכדור האחרון

אבל אני לא נואש אני עדיין מחפש אחרי מלאך אותו מלאך שיעמוד בשבועה שנחקקה לפני שנים וימים רבים לטפל ולהקל. וכשאותו מלאך יבין שההקלה במקרה שלי הוא לעזור לי לעבור ללא כאב את המחסום האחרון , לתת לי ללכת עם מעט כבוד, קצת גאווה שעוד נשארה למרות הכל