אז שבוע הבא יש לי מתכונת בלשון..ובגרות בהלכה
ושבוע אחרכך עוד בגרות ושבוע אחרי עוד בגרות
איפה אני ואיפה הבגרויות חצי שנה לא הייתי בבצפר
לא ישבתי ולמדתיי
ועכשיו אני צריכה לשבת ולהתרכז לבגרויות שהצבתי לעצמי..
וגם זה לא ממש הלך
איפה אני ואיפה ריכוז
תעודת בגרות נראה כל כך רחוק ממני
תמיד היה לי חלום ללמוד פסיכולוגיה ולעזור לאנשים במצבים קשים זה מין חלום שהלוואי ואני יגשים או להיות עובדת סוציאלית משהו בסגנון ..
אבל איך אני יכולה ללמוד אם אין לי תעודת בגרות איך אני יכולה לעזור למישהו אחר שאני עסוקה במחלה הארורה הזאת
זה רק מראה כמה אני שטוחה וכמה שאכפת לי רק מעצמי.
במקום לתרום לאחרים אני עסוקה בעצמי כל היום באיך שאני נראת בכמה אכלתי אני עכשיו יושבת ומנסה ללמוד ללשון וזה פשוט לא הולך ליי וזה פשוט מתסכלל אותיי
מה יצא ממני ? אם לא יהיה לי מקצוע אז מה יהיה לי בחיים האלה ? ההורים שלי תמיד חינכו אותי ללמוד ולהשקיע וזה מאוד חשוב לי לצאת עם משהו וללמוד מקצוע ולעשות משהו עם החיים שלי אני לא רוצה להיות בכל מיני עבודות פשוטות אני רוצה לתרום לאחרים ולעזור להם.
ועכשיו ההורים שלי כבר לא לוחצים עליי ללמוד ולהוציא בגרות אני לא מאשימה אותם..הם רואים אותי כל יום ורואים באיזה דיכאון אני נמצאת הם לא רוצים להכביד עליי..
ואני מקנא בבנות שהולכות לבצפר ולומדות ושעושות את כיתה יא כמו שצריך ועושות את הבגרויות ואני חצי שנה לא בבצפר..מסתובבת כל היום בבת חולים אני מכירה את בית חולים שניידר בעל פה!!
במקום לחיות את החיים הרגילים והנורמלים אני יוצאת מכלל החברה
כי אני אנורקטית..ויש לי בעיה ..
ואני צריכה להיות תחת השגחה שאני לא יעשה שטויות.
מה אני קטנה? יאללה שאני יתבגר קצת..למה אני כזאת
למה אני שונה? אולי בגלל שתמיד הייתי שונה מכולם תמיד הבית שלנו היה שונה מיוחד עם בעיות אחרות
אולי בגלל שלקחתי כל דבר ללב ונפגעתי מכל דבר
אמא שלי טוענת שאני רגישה אז היא נזהרת לא לספר לי דברים
אח שלי צריך לעבור ניתוח מסוכןן ממש ואני ממש פוחדת שיקרא לו משהו כי אפשר למות מיזה..עכשיו אמא שלי לא מספרת לי כי היא פוחדת איך שאני יגיב אז הם מתלחששים בניהם כל פעם שהם חוזרים מהרופא..
אז כן איבדתי אח אחד ואני לא רוצה לאבד גם אותו
וכן יש לי חרדות ממוות יש לי סיוטים בלילות מהדברים האלה כל טלפון כל דפיקה באמצע הלילה אני כבר ישר מדמיינת את הנורא מכל.. וזה מפחיד אותי כל כך
המוות הזה הפחד שמישהו ימות לי זה תמיד שם שנים מאז שאני קטנה ויש תקופות שזה יותר בוער בי ויש תקופות שפחות..אבל עכשיו זה מאוד בוער בי הפחד מהניתוח כי המועד מתקרב ואני מתפללת שהוא לא יעשה את זה כי אני ככ פוחדת עליו ואני ככ אוהבת אותו ואני לא מסוגלת להתמודד עם עוד אובדןן תמיד אומרים לי שיש לי כוחות כל האנשי טיפול במחלקה תמיד מזכירים לי את זה הם מאמינים בי.
אבל אני לא מאמינה בעצמי אני פוחדת מעצמי פוחדת מהתגובות שלי אני ישר נכנסת ללחץ מכל דבר אבל כזאת אני חרדתית מאוד
איפה התחלנו? אהה בזה שיש לי בגרות בלשון ואני צריכה ללמוד
כן ממש רק לימודים יש לי בראש עכשיו.