נזכרתי היום, ככה משום מקום,

בבלוג שכתבתי לפני 10-11 שנים.

הוא לא פעיל כבר מזמן,

אבל משום מה, אף פעם לא מחקתי אותו.

אז נכנסתי אליו, והתחלתי לקרוא.

ישבתי כל אחר הצהריים וקראתי.

ונתקלתי שוב ושוב ושוב

במילים – שנדמה כאילו הן נכתבו רק לפני רגע:

כל כך הרבה כאב, בדידות, פחד,

מחשבות אינסופיות על המשקל שקובע הכל,

על שומן, על אוכל והקאות, על בולמוסים,

על צומות וצמצומים, על חלום הרזון

ועל הגוף הזה שאני מתעבת.

זה הכה בי כמו סטירה מצלצלת.

היום, בדיוק כמו לפני 10 שנים,

ודבר לא השתנה.

הפרעת האכילה הזו,

היא הייתה שם כמעט מאז ומעולם,

היא פירקה אותי כבר מזמן,

והיא שולטת בחשיבה שלי,

באכילה שלי,

באיך שאני מרגישה – כלפי עצמי וכלפי העולם.

היא גורמת לי לשקר ולרמות,

היא כל כך מרוצה כשאני פוגעת בעצמי,

ואם אני רק מעיזה לנסות ולהתנגד לה-

היא מראה לי מי הבוס.

 

 

ואם חשבתי שאולי הכל בעצם שטות

ולא יכול להיות שיש לי הפרעת אכילה

כי אולי אני רק בהמה שמנה,

אחרי שקראתי את המילים

של עצמי הצעירה יותר,

ונזכרתי,

אני חושבת שיש לי הפרעת אכילה,

ואחת רצינית.

כל כך מעציב אותי

לחשוב על כל השנים האלה

מלאות החולי.

על כל הזמן הזה,

שעובר ועובר, והיא עדיין פה,

והיא כאן להישאר.

היא זו אני ואני זו היא.

אז כל כך הרבה שנים עברו

ודבר לא השתנה.

כמה מטומטמת אני יכולה להיות,

אם אני עוד מעיזה לקוות שמשהו ישתנה?

יותר מתמיד,

אני מרגישה אבודה.