המסע אחר עצמי

רע לי

מאת C K

25/05/15 22:05

1037 צפיות

בכנות? המצב על הפנים עם האוכל. בקושי אוכלת, וכשאוכלת מקפידה להקיא את הכול עד הפירור האחרון. יורדת במשקל, באופן מתמיד, אוהבת את זה, בכנות. זה מרגיש לי שווה את כל הסבל. אבל היום, אחריי טיפול טוב, הרגשתי שמגיעה לי ארוחה אחת טובה שתישאר בגופי. אז אכלתי. וסבלתי. אבל השארתי. ועוד קצת סבלתי. אבל השארתי. ואחריי שעה הסבל קטן לו. ואחריי שעתיים כבר כמעט שכחתי ממנו. ואז, זה הגיע. הטריגר הכי גרוע שיכולתי לדמיין. ישבתי עם שתי חברות, שאחת מודעת למחלה והשנייה גם, אבל באופן די מינימלי. מחשש גדול מהשקילה מחר, עשיתי טעות ונשקלתי אצלה. ראיתי שני קילו פחות משבוע שעבר. למרות שאני מודעת להבדל בין משקלים, נלחצתי. אז דיברתי על החששות שלי מאישפוז, מזה שהמצב מתדרד בקצב מסחרר. וכל מה שהיה לחברה השנייה להגיד הוא- אבל את בכלל בכלל לא נראית בתת משקל ואת לא צריכה לעלות. וואו, כמה אטימות וחוסר רגישות. שבר אותי. הרגשתי שכל הסבל שאני חווה יום יום לא שווה כלום. כי בעין רציונלית אני נראית נורמלית לחלוטין. אני במקום מאוד מאוד רע כרגע. וכלכך בא לי להקיא את הארוחה הטובה הזו שאכלתי אבל לצערי זה כבר לא אפשרי. אני בתוך סיוט

תגובות

דנה אברמוביץ

26/05/15 8:16

CK יקרה, משפט אחד שכתבת תפס לי את העיין במיוחד "הרגשתי שכל הסבל שאני חווה יום יום לא שווה כלום". משפט אחד שטומן בחובו עולם ומלואו בעיני.

מקווה שאת מרגישה יותר טוב היום ושההבנה שלסבל שלך אין שום תוחלת הולכת ומעמיקה.

יפעת אלנקרי

26/05/15 9:13

היי מתוקה,

זה לא שווה את זה....

אני יודעת שאני לא אוכל לשכנע אותך, אבל תנסי להמשיך להילחם, אל תקשיבי למה שאחרים אומרים וחושבים... הם לא יכולים להבין ולחוות טיפה מהסבל שלנו ואני לא מאחלת לשונאים שלי את המחלה הארורה הזו כי היא פשוט הורסת כל חלקה טובה בחיים.

אפשר לחיות איתה אבל הדרך היחידה היא פשוט מלחמה אין סופית בעיקר עם עצמינו אבל גם עם הסביבה...

אוהבתותך יקירתי...

facing

26/05/15 17:30

היי.

אני מבינה מה את אומרת. אבל בסופו של דבר זה את מול עצמך. זו את שסובלת. או שלא חייה את החיים המלאים שאת יכולה לחיות.

אני חושבת שבחברה שאנחנו חיים יש תפיסה מעוותת לגבי מה נחשב רזה או גבולות הרזון הנורמליים. ומעבר לכך- אנשים לא באמת רואים. לא מבינים מה זה אומר. לפני שהתאשפזתי- והייתי במשקל לא תקין- רוב הסובבים אותי לא היו יכולים לנחש שמשהו לא בסדר. לא החברים שלא ידעו, לא בעבודה, לא ההורים שלי אפילו (אמא שלי לדוגמא חשבה שזה המשקל הנורמלי בשבילי). זה חלק מהתעתוע הזה של הפרעות אכילה, במיוחד אצל אלא מאיתנו שגם יודעות להסתיר וגם יודעות לתפקד נורא טוב תוך כדי הכל.

ומעבר להכל-

אני לא מאמינה שהירידה במשקל שווה את הסבל. לא ב א מ ת.

מה את חושבת?