בפוסטים הקודמים כתבתי על הניסיונות שלי למצוא פתרון לכאבים במפשעות שאני עדיין סובלת מהם. כתבתי על הפיזיותרפיה שאני מרגישה שהטיפול עצמו עוזר לי וגם כתבתי על כך שאני מוטרדת מכך שהטיפול הבא יהיה רק בעוד שבועיים-שלושה וחשבתי שזה מרחק גדול מדי בין הטיפולים שעלול לפגוע באפקטיביות של הטיפול. 

 

אז השבוע ביום רביעי הייתי שוב בטיפול, הרביעי במספר (קופת החולים נותנת שישה טיפולים כך שנשארו לי עוד שניים) ושאלתי את הפיזיותרפיסטית על כך. היא דווקא אמרה לי שזה בסדר כי מכיוון שזה יהיה כבר הטיפול החמישי וכבר יש לי את הכלים לתרגול עצמי בבית, זה בסדר המרחק הזה בין הטיפולים. 

 

רק שהאמת היא שמאז שהתחיל הטיפול אני לא ממש מתרגלת בבית וזה ממש לא מעצלנות אלא יותר מפחד כי עד עכשיו בכל הפעמים שכן ניסיתי לתרגל דווקא הרגשתי שהתרגול מגביר את הכאב וזה למרות שתירגלתי בצורה עדינה מאוד. מה שעזר לי להרגיש יותר טוב הוא דווקא רק מנוחה, כאשר לא ניסיתי לעשות שום דבר וגם לא התאמצתי יותר מדי באופן כללי, זה מה ששיפר את ההרגשה, אז אולי זאת המסקנה, לתת לגוף לעשות את שלו ואולי כל התערבות במצב הזה רק מעכבת את תהליך ההחלמה? 

 

זה נראה לי מוזר כי הרי החלק העיקרי בטיפול פיזיותרפיה הוא הטיפול. מצד אחד אני מרגישה שהטיפול עצמו עוזר. גם הפעם, כמו בפעם הקודמת כאשר יצאתי מהטיפול הרגשתי יותר טוב מאשר כשנכנסתי אליו, מה שאומר שזה כן עוזר. מצד שני צריך לעשות תרגילים והתרגילים מגבירים את הכאבים, לפחות מהניסיון שלי עד עכשיו. 

 

אז אני יכולה להחליט לנוח ולעזוב את התרגילים אבל אז אני מרגישה שאני לא מטפלת בזה ונשארת באותו מצב. 

 

באמת דילמה, אולי שווה לי לנסות שיטות טיפול נוספות למרות ההרגשה שהפיזיותרפיה עוזרת.