הפלאפון צלצל 7 פעמים. כל אחד במרווח של 10 דקות. כיביתי את כולם וחזרתי לישון. כמו תמיד. לקח לי שלוש שעות להבין שהצורך של הגוף שלי צריך לבוא במקום השני, אחרי העבודה. ואז כשסוף סוף קמתי בעשר ורבע, זה היה כבר מאוחר מדי. הבטתי בשעה, מזועזע, שככה נתתי לעייפות שלי ולחלום- שהיה טוב- לנצח אותי, ותהיתי מה לעשות. ללכת לעבודה למרות שמאוחר ולהתנצל ולעבוד רק 6 שעות עד הלימודים שלי בחמש? או להתקשר ולהגיד שאני חולה.

התקשרתי ואמרתי שאני חולה, שלשולים והקאות. הרעלת מזון. אם כבר לשקר, עדיף לשקר עד הסוף (פעם זה קרה לי ככה שהיה לי על מה לבסס את זה).

התגובה בסמס :" טוב שנזכרת להגיד לי רק עכשיו. תרגיש טוב". האחראית שלי נחמדה אבל לפעמים היא מעצבנת ברמות. כמו בפעם ההיא שלשום שהמנהל התקשר אליה ואמר לה שאני כבר על אותו עמוד כמה דקות ולא זז (אני עובד בהקלדות). אמרתי לה שזה בגלל שהמסמך שאני מקליד בעייתי אך היא אמרה:" אני יודעת שאתה מתעסק שוב בפלאפון. לא מספיק הערנו לך על זה?" וכמובן, בהיותי בחור רגיש מאוד, התוצאה היתה שהמשפט הביקורתי התגלגל לי בראש שוב ושוב כל היום וגם ביום שלמחרת. אני שם טרקים של מנגינות מרגיעות ביוטיוב ושומע אותם באוזניות בזמן שאני מקליד , אבל זה כבר לא עוזר. אני נושם עמוק כמו שלמדתי מהרצאות ומאמרים של ניו אייג' וזה עוזר ומשחרר. באופן זמני. הכי טוב זה לעזוב את מקום העבודה ולמצוא מקום אחר, יותר טוב, ששמה יעריכו אותי יותר ולא ישפטו אותי בחומרה כמו כאן.

אבל כשאני בריאיון עבודה, זה או תמיד שירות לקוחות טלפוני (לפני חודש) או מכירות (לפני חודשיים)- שאני ממש לא סובל, או אבטחה. איפה כל הלימודים שלי בכתיבה יוצרת מלפני שנתיים? הלכו לפח? כמה אני יכול לשלוח קורות חיים באתרים, ואף אחד לא חוזר אליי?

"תשאר פה. יותר טוב. בינתיים, עד שתמצא משהו. אין עבודות בחוץ" אומרת לי מישהי מבוגרת שעובדת איתי שסיפרתי לה שאני רוצה לעזוב ונמאס לי. היא צודקת. אני בינתיים מסתכל על הצד החיובי- לפחות אני עובד. על אף שזה משכורת רעב בקושי 4 אלף... וזה קרוב אליי לבית. אוטובוס רבע שעה ואני שמה. ואני יכול לבוא בשמונה וחצי תשע ולא יגידו כלום. זה הפלוס היחיד.

אני לומד קופירייטינג כבר 3 חודשים במכללה בתלאביב. תמיד באה לי הכתיבה בקלות. אמרתי שאם כבר לעבוד במשהו, אז לעבוד במשהו שקשור לזה. בעיתונות אני לא מדמיין את עצמי עובד. אני נרתע מלגשת לאנשים ולדבר איתם, ואם אני מדבר אני שואל היי מה קורה ובזה מסתכמת השיחה היזומה שלי. אין לי על מה לדבר. אני רק מקשיב. בזה אני טוב. בלשתוק. לא מספיק שבעבודה אני שותק, גם בלימודים אני שותק. איך אני אהיה קופי טוב שאמור למכור את הרעיון שלו ללקוח אני לא יודע... עולים לי ספקות אם אני עושה את הדבר הנכון. קשה לי בלדמיין מודעה עם מסר שיווקי. הדמיון שלי עשיר, אבל לא בדברים שקשורים לתחומי מכירות ועסקים.

אני כותב למגירה כבר המון שנים. בעיקר לעצמי. חלק העלתי בבלוגים וגם פה, וחלק שמרתי בארגז מצעים מתחת למיטה שלי, לצד כל ערימת הספרים שקראתי/ לא קראתי/ אקרא מתישהו בעתיד. אני כבר לא כותב. לא מתחשק לי יותר. גם לקרוא אני קורא פחות. הדחף הזה התחלף בדחף אחר, של פייסבוק ויוטיוב וטלוויזיה. אני כבר לא יודע אם זה מה שאני רוצה לעשות. פעם חלמתי לכתוב ספר. אך בגלל האכזבה שלי מעצמי, שדחיתי את הפרויקטים ונטשתי אותם באמצע פעם אחר פעם, עזבתי את זה. נכנעתי. אין לי כוח יותר.

אני רוצה הכרה. שאנשים יכירו בי ויגיבו לי ויאהבו מה שכתבתי ויעודדו אותי להמשיך. בגלל זה למדתי תסריטאות ופרוזה. אך שום דבר שהתחלתי לא סיימתי עד הסוף. תמיד הרגשתי את הפחד הזה משינוי, מרתיעה, גורם לי להתכנס בעצמי, להתמלא ספקות, ו"בעידוד" המצב הכלכלי הלא מי יודע מה שלי, נטשתי פרויקט אחרי פרויקט וחזרתי אחורה. לבית. לדירה שאני חי בה כבר שנתיים. ואז מוצא פורקן מהיר במשהו, בשביל להרגע, והולך לישון.

ככה חזר על עצמו הגלגל הזה פעם אחרי פעם, כמו לולאה אינסופית, וכשאני מבקש לצאת ממנה אני לא מוצא בעצמי את הכוח לעשות זאת. וככה אני מתאכזב יותר.

היום הלכתי לפארק וולפסון בגבעתיים וישבתי שמה באגם עם הברבורים, מתחבר לטבע, לאמא אדמה, עושה מדיטציה שלמדתי בתטא הילינג ומבקש עזרה. קיבלתי תשובה. נעניתי. 'תכתוב. תכתוב על מה שאתה אוהב. עזור לאנשים. שתף אחרים. תלך לטיפול נוסף, תעשה מדיטציות נוספות בטבע, תלמד להקשיב לעצמך. תחקור. תעמיק. תתנסה בדברים חדשים".

הגוף שלי, שכל חלק בו כואב מאז האימון כושר הקשה שעשיתי בבית של חבר של השותף שלי לדירה, אותת לי שאני צריך להקשיב לו יותר. לאכול אוכל בריא. לעשות הליכות. להקשיב בעיקר ללב. להתרכז בנשימות. שוב ושוב. לא סתם החלטתי היום לא ללכת לעבודה אלא ללכת לטבע ולהתחבר ולדאוג לגוף, שזנחתי.

אני מסתכל על הפלאפון שממשיך לשתוק, יום אחרי יום. אף אחד מהחברים שלי לא מתקשר אלי, יוזם שיחה, אפילו לא בני משפחתי. אני תמיד מתקשר, יוזם. אך אני מרגיש שהם לא באמת אוהבים אותי. דואגים לי.

כל חיי הרגשתי את חוסר האהבה בבית. מהילדות. מהצעקות והמכות שספגתי. מהכאב שמילא אותי בהצפה והתעוררות יתר, שגרמו לרגישות שלי להחמיר, ככה שכיום בכל פעם שאני מרים את הקול ונפגע ממישהו קרוב, חבר, בן משפחה, הורים- מיד הדמעות עולות וגורמות לי למפח נפש שמונע ממני להתבטא כמו שרציתי, לפרוק את הכעס שלי כמו שרציתי. ואז אני בוכה, כמו ילד קטן. ואין מי שיחבק אותי חוץ מעצמי. לא האחים, לא החברים, ובטח ובטח שלא ההורים.

משהו נשבר בתוכי בילדות. משהו התרסק. האכזבה מהאבא, מהאמא, בגלל החוסר האהבה, גרמו לי להאשים את עצמי ולחשוש מכל שינוי חדש, ולהתרחק מקרבת אנשים ולהרתע מלהפתח בפני אחרים. כי פתיחות משמע שאני חשוף, וכשצוחקים עליי אני נפגע ונסגר יותר. לכן אני שותק. ככה היה מהבית ספר היסודי, ובתיכון. כולם הלכו, התחתנו, הולידו ילדים, הקימו עסקים. אני נשארתי אני.

אני כותב קצת לעצמי. שר קצת לעצמי. מצייר קצת לעצמי. קורא קצת לעצמי. וחי.

כבר לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי. על זה שאין לי רישיון. על זה שאין לי ולא היתה לי עוד חברה. על זה שאני לא יוצא לבלות בסופי שבוע כי אין לי עם מי מלבד עצמי וגם זה לא כי אין כסף. ועל זה שאני לא מחייך וכל הזמן שותק.

זה מה שאני ואני מקבל ומשלים עם זה ואוהב את עצמי כמו שאני.

ברור שאני רוצה אהבה, להרגיש אהוב, להיות נאהב. יותר מהכל. אבל קודם כל אני חייב לאהוב את עצמי ולאפשר לעצמי להיפתח למרות שאני כמו ילד קטן, נרתע מכל דבר, פוחד מחשיפה, משינוי, מהלא מוכר.

אני קם בבוקר ומודה לאלוהים על מה שיש לי. על האוכל שאני אוכל. על הבגדים שאני לובש. על הכסף שיש לי. על הבריאות הטובה שיש לי. על העבודה שיש לי. על הדירה שיש לי. על המשפחה והחברים שיש לי. על כך שאני חי ונושם. אני אומר תודה לאלוהים על כל זה ויותר. כי זה לא מובן מאליו.

מחר יום חדש לחיות.

אני הוא.

ולא אחר.

אני מחייך.

:)