יש לי סיפור לספר. אך אינני יודע כיצד להתחיל. אין לי מושג כיצד לתאר את הדבר שאני רוצה לומר, ואולי זוהי בעייתו של כל אחד שעבר את שאני עברתי, ולכן הוא לא ידוע או מוכר. שכן, הידוע והמוכר נמצא בחנויות הספרים, על מדפי המיסטיקה והמדע בדיוני.

אני יודע מה אני רוצה לומר, רק אין לי מושג מהיכן להתחיל.

אולי אתחיל לפני 40 שנים, כשעוד הייתי פעוט מאושר, החיים היו יפים ללא דאגות וללא בעיות.

אז, הורי עוד אהבו אחד את השני, ולא צעקו האחד על השנייה, או רבו בקולי קולות, מפחידים אותי שמא יפגעו אחד בשני. וסבי. סבי היקר, עם שיערו הלבן עוד היה בחיים, נוכח כדי להנחיל לי כמה עובדות חיים, וללמד אותי משחקי קלפים וקוביות.

ירושלים הייתה כמו נווה מדבר. יפה, נקייה, ומרוצפת בבתים ישנים בסגנון ערבי. בתים בני קומה אחת, שבימינו מתאימים באופן מוזר ואבסורדי להגדרה של וילות, ומחירם מרקיע שחקים. העוני רווח בכל מקום, אך לא היה מורגש, היות וכולם היו עניים. כולם היו סופרים את מעט הלירות שהיו להם, ועם המעט הזה הסתדרו. האוכל בשבת היה אוכל, אמיתי. קרפיון על מצע חסה ירוקה, מתובלת בלימון ומעט מלח. נזיד שעועית עם מעט בשר, וגרונות עוף מתובל בצמחי תבלין שצמחו לסבתי בגינה, ולא הגיעו מקופסאות פלסטיק ארוכות בעלות מכסה שחור מחורר. לקינוח, נהגנו לאכול אורז מבושל בחלב וסוכר, וטעמו כמעדן, ערב לחך ולנשמה. את המצרכים שלא גידלה סבתי בגינתה, הייתה קונה בימי חמישי, בשוק "מחנה יהודה". מקום קסום, ומלא בפלאים ומעדנים. כבר מרחוק, קיבלו את פני ואת פני סבתי, ריחות נפלאים של חמוצים ודגים כבושים. הדגים שסבתי הייתה קונה, היו שוחים במיכל גדול, והיא הייתה בוחנת אותם היטב, ובוחרת את הדג הטוב ביותר. בעל דוכן הדגים, היה מוציא אותו מהמכל בעזרת רשת, ולמול עיני המשתאות היה גואל אותו מייסוריו, בעזרת מטה עץ.

אני זוכר את צעקות הרוכלים מנסים לשכנע את הקהל הרחב לקנות אצלם, ומשבחים את מרכולתם בטענה כי היא הטובה ביותר, ואת אלפי אנשים שפקדו את השוק לקראת השבת.

בעיקר אני זוכר את הגזוז הירוק באופן כה לא טבעי, בטעם מנטה, שסבתי הייתה קונה לי לעתים נדירות. טעמו המרענן חסר לי עד היום.

ובשבת בבוקר, על השולחן היו מונחים אחר כבוד בורקסים שסבתי הייתה ממלאת בתרד וגבינה, וביצים קשות היו מונחות ליד סלט עגבניות מתוקות ומלפפונים ירוקים חתוכים דק, דק. ובעונה, קנקן משקה בטעם אלוהי, מעשה ידיה, היה מונח על השולחן. דובדבנים או לימונדה, כשהדובדבנים היו יקרים מידי, או נדירים.

את כל השפע הזה היינו אוכלים יחד עם יוגורט קר שגם אותו הייתה מכינה סבתי, ואינני יודע כיצד, כי המתכון עבר מהעולם יחד עמה כשנפטרה מסרטן ריאות, בשל חיבתה לסיגריות, אותן עישנה בשרשרת במשך כל היום.

אולי בנקודה הזו מתחיל הסיפור שאני רוצה לספר לכם. שם, בזמן ההוא, לימד אותי סבי אמת שרק היום אני מבין. רעיון טהור שנעלם מהעולם: "מה שאתה לא מכיר לא חסר לך".

אם לא טעמת לובסטר מונח בשמנת, מתובל בשום ולימון, ומעט יין לבן, לעולם לא תשאף לטעמו. אם מעולם לא נחשפת לאופוריה שנגרמת בשל אלכוהול שסבאת, לא תחוש צורך לחזור על השתייה המרובה כדי להרגיש שוב את אותה האופוריה, את בטנך חמה, ואת קלות הדעת וחוסר הדאגה, את אי הוודאות של החיים. את אותה אופוריה מזויפת.

שם התחיל הסיפור, כשהורי החלו לריב במקום לדבר אחד עם השני, לזרוק צלחות במקום נשיקות חטופות ככה סתם באמצע היום האחד לשנייה, לפני שהמשטרה הייתה אורחת קבועה בביתנו, ולפני שהם נפרדו והחלו לגרור אותי ממקום אחד למשנהו כל שנה, מונעים ממני לרכוש חברים, או להרגיש אפילו מעט יציבות, במציאות שנכפתה עלי.

אינני יודע כיצד לתאר את המוסיקה, שאינני מסוגל לחזור עליה. את השקט והרוגע שצפתי בתוכם, כמו שהגוף צף בים המלח, הים שנקרא גם ים המוות, ואת האור שניגלה לי בעודי מביט על גופי נח מתחתי.

כיצד אוכל לתאר את חוסר הפחד, את השלווה, שאני כה רוצה לשוב ולחוות, ואת הרופאים בחלוקים לבנים, סטתוסקופ תלוי מצווארם, עומדים מסביבי, ממהרים, אינם יודעים כי אינם עושים לי טובה, אלא רק מפריעים למהלך הטבעי של החיים.

הם מוציאים כלים ומכשירים, ואחות ממהרת לתקוע בגופתי מחט, אחרת תולה שקית שקופה המכילה נוזל לבן. אחד הרופאים מצמיד לגופי כפפות כסופות מצופות בפלסטיק אדום, וכל השאר מתרחקים מגופתי, והוא מצמיד את הכפפות לחזי החשוף ולוחץ על כפתור.

ואני, שכל העת צפתי במנוחה, הרגשתי טלטלה אדירה. כאילו מישהו או משהו, דוחף ומושך אותי בו זמנית. בעוד האור העגול קרב אלי, וגדל, רופא מחדיר מחט ליד פיטמתי ומתרחק. ושוב אותו אחד עם הכפפות חוזר על מעשיו, וטלטלה נוראית אוחזת בי ומפרה את השלווה שאני שרוי בה. בעוד אני מביט בהם, האור הזוהר והמחמם איננו קרב אלי, אלא נובע מתוכי, וגודל לכדור ענקי. ואני במרכזו נח, תחושת השלווה מתעצמת, והאור עוטף אותי, מרגיע ומנחם.

קטעי זיכרונות צצים בתוכי, דברים שאינני מסוגל לשחזר, אך יודע כעת שזכרתי אותם: שכבתי בתנוחה דומה בבטנה של אימי. טעמה של קוביית השוקולד הראשונה שלי, בעודה נמסה בפי. נשיקה ראשונה, מתוקה ממסטיק בטעם תות, הריגוש של מגע גופה העירום של נערה, מלווה בפרפרים וחום בתוך בטני. אהבה ראשונה שאינה יודעת את כאב הפרדה, ציפייה תמימה לעתיד נטול רוע, או מציאות נושכת. תחושת סיפוק בעודי עומד על במה, מקבל את תעודת הגמר באוניברסיטה אותה סיימתי בהצטיינות, ומשפחתי וחבריי מסביבי, מריעים בעוד אני חש סיפוק של הצלחה. אשתי כורעת ללדת, ומיילדת ממוצא רוסי בעלת מבטא כבד, מניחה לראשונה את בני שזה עתה נולד בידיי, ובתוכי אהבה אדירה ליצור הקטן שזה עתה נולד. בני הראשון, שנתתי לו את שמו של חבר שהיה לי כאח אהוב, שאיבדתי במלחמה מיותרת שמדינתי נסחפה לתוכה.

וכל התמונות האלו רצות בתוכי במהירות, כהבזקי פלאש ממצלמות ישנות. כל תמונה גורמת לי להרגיש ולחוות שוב את אותן התחושות, בשלווה, ללא הדאגה או הלחץ המוכרים לי, עוד כשהייתי בחיים.

חייתי וחוויתי שוב את החיים, מודע לנקודות אור מסביבי. מאות נקודות, אלפי נקודות, כוכבים זוהרים. ואני יודע, שכל נקודה מכילה מודעות, ויש לי יכולת לתקשר עמה, אך עדיין אינני יודע כיצד.

טלטלה נוספת אוחזת בי, ואני חש איך אני נמשך ומושלך, נקרע מתוך השלווה. באותו הרגע אני מבין ומנסה לקרוא להם לחדול. אני רוצה להישאר באור, לצוף בשלווה שלא חשתי מאז שהייתי פעוט שקפץ לידי סבו ונושק לו. מעולם לא ראיתי אדם עם שיער כה סמיך כשל סבי. מוזר, הדברים הקטנים שאנו לא מודעים אליהם, אך הם כה בוהקים כשאנו נזכרים בהם. אני נמצא בשלווה שנעלמה יחד עם אהבתם של הוריי שגוועה, ומנסה לזעוק חדל! יודע שאני קשור בחוטים דקיקים לגופתי, חוטים דקים כקורי עכביש, נראים לא נראים, שיקרעו באופן טבעי עם רק יניחו לי. והרופאים ממשיכים בשלהם, כאילו לי אין רצון משלי, כאילו אינני קובע את גורלי. לפתע אני מודע לעצמי ולמה שקורה, הרי הם יודעים. יודעים שזהו רצוני. הרי לא אספתי כדורים במשך תקופה כה ארוכה כך, סתם. הם יודעים שאני הוא שהחליט, לאחר שחתכתי את עורקי, ובלעתי את הכדורים, מביט בדמי המתערבב במי האמבט החמים בביתי.

הם יודעים שזהו רצוני . אני הוא שעשה את המעשה, ואני הוא זה שהחליט על גורלו, והחליט לעזוב את העולם, לחדול מלהיות. לחדול מאחריות. לחדול, ולא להתקיים יותר.

הרי לא השארתי את ילדי רעבים, ואת אשתי עירומה. כבר זמן רב אני יודע את מה שאני עומד לעשות, ודאגתי לחסוך את כספי. השקעתי בביטוח לא מעט מכספי, כדי שמשפחתי לא תרעב ללחם, ולא תחסר דבר כשאלך.

הם הרי קראו את המכתב שהשארתי, הם יודעים את שביקשתי, את מעשה ידיי ומדוע. מדוע הם מתערבים במעשיי והחלטותיי? מי נתן להם רשות. כך חשבתי בכעס, בפעם הראשונה, בעוד הם מושכים אותי בכוח חזרה לגופי המת המונח מתחתי.

פתחתי את עיניי ופרצתי בבכי, זוכר לא זוכר, את השלווה והציפה, ואת האור המנחם. חזרתי לחיים, כאדם המתעורר מחלום נפלא, והוא אינו רוצה להניח לו לחלוף. כמי ששואף לחזור למציאות החלום, אך אינו מסוגל לכך. התעוררתי רטוב מדמעות, זיעה, ומי האמבט שמתוכו נשלפתי חסר אונים.

והיום אני יודע. אני יודע ולא מפחד. נפשי קיימת גם ללא גופי. אני יודע שלמות לא כואב כלל. אין לי ולו מעט פחד מהמוות. רק כמיהה גורפת למה שאיבדתי. כעת אני מבין את שסבי אמר, כעת אני יודע שרק צדק היה בדבריו, "אינך חסר את שאינך מכיר".

וכעת אני חסר. חסר, כי אני מכיר את טעמו המנחם של המוות, את השלווה, השקט, וצלילי המוזיקה שאינני מסוגל לשחזר, גם עם חיי בני האהובים יהיו תלויים בכך.

חזרתי לחיים. ולאחר שבעה ימים שוחררתי לביתי, עם המלצה לתרופות נגד דיכאון, ונוכחות זרה של פסיכיאטר שנאלצתי לפגוש פעם בשבוע. ברגע של חולשה, הבטחתי, נשבעתי לאשתי שלא אחזור על המעשה שעשיתי שוב, לעולם.

לא אמות אלא כשהדבר יקרה באופן טבעי.

אני קם בבוקר, מצחצח את שיני, מכין לעצמי קפה עם מעט הל, כפי שסבי היה מכין. שותה אותו לאט בעודי בוהה בעשן המסתלסל מסיגריה האחוזה בין אצבעותיי.

אני מעיר את ילדי ומכין אותם ליום החדש, לוקח אותם לבית הספר ולגן, וממהר לעבודתי. בערב, כשאני חוזר, אני יושב עם אשתי ובניי, הגדלים אפופי אהבה, בחוסר ידיעה על הרוע שבעולם.

ואנו יושבים ומשוחחים, אוכלים פיצה שהוזמנה. אין לנו היום יותר זמן לבשל, ולהכין סלט הקצוץ כטעמה של ילדותי. היום, טעמו שונה. הירקות אינם יותר ירקות גינה עשירים בטעמים, אלא כימיקלים שהחקלאי מרסס כדי להפיק טון נוסף או יותר, כדי לשרוד.

ואני חיי.

אני חיי בגעגוע תמידי. כמה למה שהיה לי ואיבדתי, בגלל הרופאים ובאשמתה של  אשתי, היא שהזעיקה אותם. אמשיך לחיות כי הבטחתי, אך אני מרגיש, וארגיש תמיד געגוע. ואת החלק שנקטע, את החלל שאין לי דרך למלא או לשחזר. כאדם שאיבד את ידו, ועדיין מנסה באופן לא מודע לשלוח אותה לאחוז במשהו...

הנחמה היחידה שלי, היא שיבוא יום, והוא יגיע באופן טבעי. ואז אחזור להרגיש את שהרגשתי, אשמע שוב את הצלילים, אצוף בשלווה בעודי ממתין לאור הזוהר הנובע מתוכי, גדל לאיטו כרחם המתרחב לקראת העובר, ואני צף במרכזו בשקט ורוגע, שזרים לי כעת.

כעת אני תמה, כשאתה שקוע באותו אור לבן צהוב זוהר ומנחם, האם זהו המצב הסופי? אולי, ואולי יש יותר?

ואני חסר את מה שהכרתי ושנלקח ממני, ואני מבין את דברי סבי ואת האמרה השחוקה "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות".

אני יודע שהם רק רצו להציל אותי, רק רצו להשיב אותי למשפחתי. ואשתי רק רצתה להחזירני לחיים, כדי שלא תאבד אותי, וכולם היו מלאי רצון טוב. ושבעי רצון על שהצליחו - חוץ ממני

ולפעמים בלילה, כשהשקט עוטף את האוויר מסביבי, והרוח מלטפת את פני, באותם רגעים ששלווה מוזרה ונדירה פורסת עלי את כנפיה, אז, אני כועס.