לכוד בתוך קופסה. לכוד ולא יכול לצאת. עבר לו יום. עברו יומיים ואני בקופסא שלי לכוד.

כנראה לנצח. ואחרי זה אנשים לא מבינים אך חוטפים דיכאון.

הקופסא שלי נוחה למדיי. היא מאפשר לי לנוע בין מקום למקום. בין המחשב לבין ערימת הספרים

ששוכבת בפינה אחרת של החדר.

היא מאפשרת לי אפילו לשלוח ידיים ולעשות כל מיני דברים שאדם בתוך קופסא בדרך כלל לא יכול לעשות. כן זו קופסא נוחה יחסית לקופסאות אחרות.

אבל יש תופעות לוואי.

עצב בלתי ישוער שלא עוזב אותי אף לא לדקה. כי אני בתוך הקופסא לכוד לי.

וגרוע מכך עצם השהיה שלי בתוך הקופסא מכאיב לי. זה לא כאב שניתן לבטל או להתעלם ממנו זהו כאב שזועק לתשומת לב. לא מאפשר התעלמות גם לא תחת כדורים ותרופות. מורפיום. סמים ואלכוהול אין להם השפעה על הכאב הבלתי ניתן לתיאור וזו הקופסה שלי.

איש לא מבין, איש לא יכול להבין. ואני לא חושב שהייתי מאחל לאהובי להבין באמת מה זה אומר להיות לכוד בתוך הקופסה. למרות שלפעמים כשהם מנסים לעוץ לי אך להתנהג, מה לעשות, במה אני טועה ומה אני עושה לא בסדר. וכמובן מה אני צריך לעשות כדי לתקן כדי לסחוב עוד דקה, עוד יום לכוד אני רוצה לתת להם לרגע להרגיש את התחושה של המלכודת שאני מצוי בה. עם מתוך רוע או כאב ועם מתוך רצון שיבינו מה זה אומר להיות לכוד ברשת של כאב בתוך הקופסה שלי. כל כך קל לעוץ כאשר אתה לא לכוד בקופסא שלי. כל כך פשוט להם לראות את הפתרון. והם יודעים שהם צודקים ואני מודה שזה מכעיס אותי ואז אני מרגיש אותי. האמיתי. כן לפעמים הכעס מאפשר לי להיזכר באני האמיתי זה שלא לכוד. אבל אז אני גם זוכר את התחושה של שנאה. צלולה וקרה ואת הכוח הטמון בה. ואז אני רוצה לפרוץ בפרץ של אלימות שאני יודע שאני יודע כיצד לעשות זאת כי למדתי יום, יום במשך כשני עשורים כיצד לתעל את האלימות שלי. כיצד להכאיב. כיצד להרוג. והייתי טוב בזה. מעולה אפילו ויש לי כל מיני תעודות וחגורות שיעידו על כך.

היא נאה הקופסא יש לה גם מאפיינים מעניינים שאין לקופסאות ברגיל. יש לה זוג ידיים ושתי רגליים. יש בה לב שפועם ובזכותו נדחף חמצן לריאות המצויות בקופסה לכיוונים שונים. רגליים סרעפת מוח

אבל זו עדיין קופסה כי אני בתוכה מרגיש את עצמי הרגיל לכוד בתוך מסך של כאב. כן אני יכול לנוע עם הקופסה שאני לכוד בה אך יש תשלום שמתבטא במטבע של כאב שרק מחריף בכל תנועה מה שגורם לי לנסות לזוז כמה שפחות. לכוד כבר אמרתי. והדבר האמתי שהוא ממש מוזר שבתוך הקופסא כאשר אני מצליח להתעלם מהסחות הדעת של הכאב אני , אני. אנרגיה שרק מחכה להתפרץ. אש וכישרון שהקופסה לא מאפשרת לה לצאת.

עייפות כבר הזכרתי , עוד תופעת לוואי של הקופסא. עייפות נסבלת אך לא נותנת מנוח. וזו לא העייפות הרגילה שבשמונה שעות שינה יחלוף. זו עייפות שלא תחלוף גם עם תבלו 24 שעות במיטה ואכן אני עייף. בגופי, בנשמתי. אני עייף בתוך מוחי. עייפות שמתבטאת בעצב יש שיגידו דיכאון. עייפות שלא מאפשרת לי לאסוף מספיק כוחות ולמצוא דרך לצאת מהקופסה כשאני נושם . עייפות שלא מאפשרת לי ליצור קומוניקציה עם אחרים ומקשה מאד על היכולת לרצות בכך .

זהו קופסה אך למעשה זהו כלא. עם מאסר עולם ללא האפשרות לחנינה או חופשה אמתית וקצרה ולו של כמה שעות.

נכנסתי לקופסה בעצמי כך שאין לי את מי להאשים אלא את עצמי. אין לי את הפריבילגיה של הפניית הכעס, הזעם, העצב וכל שאר הרגשות שפועמות בי בחוזקה כלפי מישהו. אלמנט שיכול היה לעזור לי לשאת את השהות בקופסה, אלמנט שהיה נותן לי תירוץ למה אני בקופסה.

הייתי נותן הכל לצאת מהקופסה. הייתי נותן את חיי. אך גם זה לא אפשרי ואל תגידו כלום האמינו ניסיתי. היו לזה תוצאות לוואי קשות מאד שכללו בתוכם משפחה יצירת כאב אצל אחרים שאינני רוצה להכאיב להם. והכנסתי לקופסה גדולה יותר וכך אני קופסה בתוך קופסה לכוד.

אני רוצה את החופש שלי. אני רוצה לתת לאש שבי להתפרץ. אני רוצה לתת לרוח שלי את החופש שמגיע לה. לתת לאנרגיות שמצויות בי את הזכות ליצור כפי שהם רוצות. ליצור יש מאין . ליצור דברים שאחרים מתלהבים ומוצאים בהם עניין.

כן ביקשתי עזרה. וכל שקבלתי בתמורה זה רק אכזבה על אכזבה. כי איש לא מבין מה זה להיות לכוד בתוך קופסה. לא מסוגל לחייך חיוך אמיתי לא מסוגל להיות אני להיות לכוד ברשת של כאב בלתי נישא.

לא לזה פיללתי עשור אחד לפני או אפילו חצי ממנו. לא האמנתי שאני אלכד בתוך קופסה. גם עם  הקופסה היא הגוף שלי. גם עם הקופסה היא הגוף בו נולדתי. באמת קופסה נאה. אפילו אני מצליח לראות את זה מבעד לעוויתות הכאב כשאני מביט במראה.

אפילו את ההקלה שבבכי הקופסה לא מאפשרת לי. דמעותיי יבשו כולם . חזי כואב וקשה לי לנשום כשאני חושב על כך וכותב את זה. הכאב הופך להיות כזה שאני לא מסוגל להכיל אותו ואני מרגיש אך אני עומד להתפוצץ ולאבד את שפיות דעתי. לאבד את צלם האנוש האחרון שנותר בי.

כל יום אני מתפלל מה שלא עשיתי מעולם עד שנלכדתי בתוך הקופסה. אני מתפלל לאל. אני מתפלל למישהו . אני מתפלל למשהו שייתן לי את החופש וישחרר אותי מהקופסא. כל כך כואב לי עכשיו בחזה ואני מתקשה לנשום. ההקשות של אצבעותיי על המקלדת הופכות להיות כבדות יותר , איטיות יותר ואני חש אך אני מאבד את היכולת הזאת. לתקשר אף בצורה זאת ולכן אני אפסיק כי נגמר לי החמצן. אני לא מסוגל לנשום. לכוד לי בתוך הקופסה.

רק אשלח לי מסר בתוך בקבוק. במעטפה ללא כתובת. על רגליה של ציפור ובכל דרך שאחשוב עליו. עם מישהו יודע. עם מישהו יכול לשחרר אותי. אהיה אסיר תודה לנצח

אנא לפני שנגמר לי החמצן.

וזהו הוא אזל