.
 
 
אווה הייתה רק בת 60 כשעברה ארוע מוחי. פתאום .בבת אחת.
ושנה היא שכבה במחלקה לצמחים. רק נשמה.
בהתחלה כולם שמחו כשהתעוררה. אבל בימים שבאו הסתברה מידת הנזק:
רגליים משותקות,ידיים שכמעט לא זזות.ראייה כפולה. דיבור לא מובן.
 
ושאלת השאלות נשארה פתוחה:מה עם השכל?כמה נפגע?
 
אווה התחילה בסדרת טיפולים אינטנסיביים.וגם אז כולם שמחו כי חשבו שיש תקווה.
 
עכשיו הם פחות שמחים. והמצב התייצב.
אווה מדברת. לאט אבל ברור.
יד אחת מצליחה לאחוז כוס עם קש כדי לשתות.
החושים פועלים.העיניים אפילו רואות כפול.
ו—איזה יופי—השכל והרגשות לא ניזוקו.
 
איזה יופי? אווה לא חושבת כך.  
 
אווה רוצה למות.
 
"אני שבר כלי. כלואה בגופי..בשביל מה לחיות?"היא שואלת.
את כולם. 
 
וכולם לא בדיוק יודעים לענות.
 
המשפחה?לקחה מטפלת צמודה,לעזור לבעל בטיפול היוםיומי.
הבנות?מגיעות רק אחת לשבוע לוודא שהכל "בסדר".
הנכדים?הגדולים הפסיקו לבוא כי סבתא מפחידה. את הקטנים הפסיקו להביא.
 
חברים?ניסו לבוא ולעודד.הפסיקו.
 
אווה יושבת כל היום ובוהה.
ובוכה.
 
כשהגעתי,לפי בקשת המשפחה,הצבתי לי מטרה:
לנסות לעודד את אווה.
להטיב את מצב רוחה.
 
הבאתי איתי שני פרחים.סביונים.
אחד פורח,עלעליו יוצרים מעגל מושלם.
והשני נבול.סביב המעגל זוקף את עצמו רק עלעל אחד.צהוב. ומסביבו כולם כפופים.נובלים.
 
אווה מאד התרגשה שבכלל הבאתי פרחים.
מזמן לא פינקו אותה בלהביא משהו. אמרה.
ביקשתי שתשים לב לשוני ביניהם.
ותחשוב מה הם מזכירים לה.
 
אווה מיד הבינה .חשבה כמוני.
"הראשון הוא מה שהייתי. הנבול הוא המצב שלי עכשיו."
 
ומשם כבר קלחה השיחה.והבכי.המון .שלה היה גלוי ושלי רק בלב.
 
אווה בכתה על מר גורלה.על הגוף הכלוא.על התקוות שהיו ופרחו.
על הפרח שנבל.
 
ואני דיברתי על העלה שנשאר.וההתחדשות שבטבע.על הפרח הפורח שהתחיל מאבקנים ולאט לאט הפך לפרח.
ועל –להסתכל על עלה אחד ולהצמיח ממנו עוד עלעלים.יכולות.
 
כשהסתיימה השעה שהקצבתנו לפגישה אווה חייכה מבעד הדמעות וביקשה זמן לחשוב.
"על מה ?"שאלתי.
 
על איך אני יכולה להצמיח יכולות. ענתה. וביקשה ממני להביא שוב פרח.