שקט עכשיו, יום עמוס עבר ואני כאן עכשיו לבדי, נחה לי עם עצמי.

דיברתי עם חברה טובה, עם החבר ועם הבת דודה קצת.

אז יש שם אנשים שאיכפת להם ממני, כך נראה לפחות.

מרגיש לי כאילו שאם אהיה אני עצמי אנשים יתחברו. מתגעגעת לעצמי הישנה, שהייתה אז חייכנית ואנשים היו אוהבים לשבת לצידה.

איפה זה היום ולאן זה נעלם?

קשה לי להיפתח, מרגישה שזה מעין חולשה. כששואלים אותי מה אני עושה ואני מרגישה שזה לא בסדר אני ממלמלת דבר מה. קורה שאני מגמגמת, שונאת את זה.

זה כן החריף לי עם השנים..לא חושבת שאי פעם הפריע לי בעבר מה חושבים עלי, איך אני נראית בעיני השאר, איך יגיבו אם אביע את דעתי. אז להביע את דעתי בדברים מסוימים אין לי בעיה, עם זאת, הסמול טוק, פה יש התמודדות לא פשוטה.

ותמיד בתוך עצמי אני אומרת, רק אם היו מכירים אותי, או הלוואי והיו מחייכים וצוחקים איתי כמו שהם עם אחרים.

 

אולי זה נשמע מעט ילדותי, מה שכן עם העייפות המילים מתגלגלות למשפטים וזה מה שיוצא.

לילה טוב ואופטימי לכם,

מחר יום חדש ומקווה שיהיה טוב יותר.