קל לייעץ, לומר מה נכון לעשות כשאתה בין כתלי הקירות בבית.
בטוח מהפרא שבחוץ כשעצב מהול בתקווה שהולכת ודועכת.
למה אני לא מצליחה לתקשר עם אנשים?
מה כל כך קשה בלעשות מעשה כל כך פשוט?
את חכמה, את יפה, את משכילה, יש בך ידע, מה כל כך קשה בלחייך ולתקשר בשפה פשוטה?
מילא אנשים זרים, אבל משפחה?!
אני מנסה לחשוב על אותם חברים טובים שכן הצלחתי לרכוש, למה איתם כן הצלחתי לתקשר.

יש בי פחד מאנשים, שונאת ללכת לקניונים, משם אני חוזרת עם מגרנות.

כל כך הרבה אנשים גורמים לי להתכווץ בתוך עצמי.

אני רואה את המשפחה שלי, מה החלק שלי שם? לא רוצה להתפס כאחת בעייתית שכל הזמן בדאכונות וזה מה שמרגיש לי. 

חוץ מהחבר, חוץ מההורים, מרגישה לבד. 

 

ודיי, לפעמים פשוט בא לי לזרוק הכל ולחיות, לחיות את החיים. להנות, להגיד שהכל קטן עליי והכל פשוט ומתגמד מול מקרים קיצוניים הרבה יותר.

ואז שוב זה קורה ואני נאכלת מבפנים. למה? למה זה קורה? תמיד הייתי אדם חזק עם עקרונות  וגם היום אני ככה, אבל רק בבית, רק במקום בטוח.

 

עד מתי למחשבות שליליות?

עד מתי חרדות?