יום המעקב השבועי. נכנסת בדלתות המחלקה החדשה..גדולה,חדישה, מוארת, ומלאת דלתות נעולות. זו לא המחלקה שגדלתי בה. לא המחלקה שביליתי בה כמעט שנה וחצי מחיי. עם כל היופי והפאר, משהו בי אהב את המחלקה הישנה, הקטנטונת והמרופטת. הקירות המתפוררים נשאו בקרבם כל כך הרבה רגעי מפתח וזכרונות... נכנסת לדיאטנית במחשבה ברורה שעליתי במשקל. אני חווה את הגוף שלי עצום. מדברת על הקושי הגדול שלי לאכול, על הרצון לצום ללא הצלחה, על התסכול מכך... מרגישה אנורקטית לא יוצלחית. כאילו איבדתי את כוח הרצון והחוזק שלי. את הייחוד שלי, את הדבר היחיד שהייתי טובה בו. נשקלת בפחד ומגלה ירידה דרסטית במשקל. לא יאומן. פשוט לא יאומן כמה הניתוק שלי מהגוף והראייה המעוותת שלי חזקים. מבקשת להישקל שוב כי זה ממש לא הגיוני לי. המשקל זהה. אני בהלם. קוראת את יומן האכילה ואכן מקבלת פידבק שהוא לא מספק, ואני הייתי בטוחה שאכלתי יותר מדי. המחלה שלי חזקה מתמיד. לא שלא ידעתי את זה, אבל מדי שבוע אני מקבלת על כך גושפנקא רצינית. היה קשה לי להסתיר את האושר שהיה מרוח על פניי ביציאה מהחדר. הרגשתי סוף סוף שמשהו ממני חזר. הכוח שלי, הייחוד שלי. אבל אני מפוצלת. חלק ממני כמהה להמשיך ולרדת, וחלק אחר מייחל להבראה. מייחל לגאווה ונחת מהסובבים אותי. מייחל לחיים נורמלים. יוצאת וקונה לי בקפטריה מיץ וכריך. לאכול? לא לאכול? מתחבטת כמעט חצי שעה. לבסוף מתחילה לאכול. כמה קשה להרגיש את האוכל בבטן. כמו גוף זר זה מרגיש לי, כמו גידול ממאיר שצריך להסיר. בעודני אוכלת עוברת לידי בחורה שהייתה מאושפזת איתי באישפוז השני, נראית רזה וחולה מתמיד. זה מערער אותי. אני רוצה ולא רוצה להיות כמוהה. היא זורקת לעברי שאני נראית אחלה וכל הכבוד לי. כוס אמא שלה בסדר??? היא הרי יודעת מה אמירה כזו עושה לנו. היא יודעת כמה היא כמו חץ שמפלח את העור ופוגע ישר בלב. אז סננתי לעברה ״ כן, אני בסדר, תודה.. ובהצלחה גם לך״. זורקת את הכריך והמיץ. כועסת ופגועה. מתחילה לבכות כמו שלא בכיתי הרבה זמן. אין לי כוחות יותר לבוא לפה שבוע אחר שבוע ולחוות דברים כאלו. בדיוק כמו באישפוז, שלמרות שהייתי בתת משקל חטפתי הערות כאלו על ימין ועל שמאל. בנות עם הפרעות אכילה יכולות להיות דבר מאוד מסוכן. מייחלת ליום שאפסיק להגיע למעקבים האלו.