השבוע הגיעו תוצאות המעבדה ואיתן גם מים עד נפש. זהו, ניראה לי שהגעתי עם הגב לקיר ומכאן ואילך צריך לפעול. אני נוסע מיום ראשון לצום מיצים ואנסה לדווח לכם על ההיתקדמות אם תהיה.
בנתיים אני אמור להיתכונן ולא לאכול דברים מן החי ובכלל כדאי להכין את הגוף למעבר מתזונה עשירה ללא  לאכול כמעט בכלל.
רועד לי הפופיק רק מהמחשבה וכבר ביום השני של ההכנות אני מרגיש כמה התזונה שלי היא ספורדית ולא מאוזנת. כמובן שהיא בסך הכל חושפת כמה החיים שלי לא מאוזנים וכאן אני חוזר למוטיב הבוהמיין הבורח מסדר כמו מאש.

אין לי מושג מתי ואיך נחת עלי הדימוי הזה של אדם שלא שם ז על הסדר והאיזון אבל מתישהו  כניראה בתהליך ההיתבגרות  פיתחתי רתיעה ממשמעת וסדר. ובאמת, זה עלה לי ביוקר בשרותי הצבאי.

אין לי ספק שחלק מכל העניין, זו תגובה לילדות די לא מאושרת בלשון המעטה עם בית שלא היתה בו חמימות והגנה.
אולי זו אחת הסיבות שהבית שלי הנוכחי זה בעצם סטודיו. כלומר מקום עבודה, כמעט  ללא הפרדה בין המימד של הרוגע של בית לבין הבלגן היצירתי של סטודיו.
אם הייתי פיקאסו אולי הייתי פותר את הבעיה באמצעות בית ענק של שתי קומות שבחלקו סטודיו ובחלקו אזור מגורים מלא שלווה ורוגע. לו הייתי רוטשילד...
ובכל זאת עלי למצא את הדרך שתאפשר לי קצת לאזן בין שתי הפונקציות של הבית. יש כמובן למושג הבית גם השלכות על הגוף כי למעשה גופנו הוא ביתנו והזנחה של הגוף משולה להזנחת הבית .
פה כמובן העניין גולש לכיוון תורת הפאנג-שוואי הסינית אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
אני רוצה להישאר ברמה האישית למרות הפאדיחה שבחשיפה כה אינטימית. יש לי תחושה מאד חזקה שחלק מהריפוי, היא היכלת לגלות את מה שניחשב כעניין פרטי כי די ברור שאלו בעיות שהרבה מאד אנשים מתמודדים איתן.

מיום ראשון אני מתחיל מסע קצת יותר אינטנסיבי של בניית מערך תמיכה ליציאה מהתבניות המושרשות שיכלול שינוי הדרגתי של התדמית העצמית המוגבלת . בעצם כשאני חושב על זה , בנישמתי אני הרבה יותר זורבה מבודהא אך בפועל אני לא משתמש בגוף ככלי של תנועה וריקוד מלאי פתיחות ספונטנית.
הנה, למשל ריקוד. איך לעזאזל אני משתחרר מהתחושה הפטטית המלווה אותי בנסיון להיתחבר לאופציה של ריקוד בגילי המופלג? הרי הריקוד הוא עניין של צעירים, לא? ובאמת לא מזמן במסיבת עצמאות האחרונה הבטתי מן הצד בנענועי הגוף של אנשים בני גילי והייתי חייב לשתות הרבה וויסקי משובח על מנת לא לברח משם בתחושת עלבון. זה לא רק הגיל כמובן. זו מן בושה גדולה על עצם הנסיון להילפט במשהו ששיך רק לצעירים.
אני כמובן מודע היטב ליפוטיות האיומה שיש בראיה הזו אבל אני מספר לכם ולעצמי את האמת של הרגש שבחלקו אחראי לשימור תדמית הבודהא על חשבון הזורבה עם כל ההשלכות הבריאותיות והנפשיות הכרוכות בכך. אולי המודעות שמתחלה לנבוט במילים והמחשבות הצצות בפוסט הזה היא תחילתה של היתעוררות לאפשרויות של חיבורים חדשים ונכונים יותר.
שתהיה לכולם שבת כייפית.