אני בטוחה שמה שגורם לרבים ולרבות להרגיש שהם "מקרה אבוד", הוא אובדן האמונה ביכולת האדירה שלנו לתקן ולשנות כול עוד אנחנו חיים

 

"הייתה זו דקירה קטנה, זעזוע פתאומי ומהיר. נכון, איבדת שליטה לרגע, לא היית מספיק זהיר." שר אהוד בנאי בשירו "אל תפחד" והוא ממשיך ושר אל אותו אחד שאיבד שליטה ברגע, שאיבד שליטה לרגע, אל אותו אחד שעשוי להיכנס למעגל האשמה וההלקאה.

"ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך. אתה רוצה לשכוח, להתחיל מהתחלה. אז תאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן, כן, כן."

 

תאמר לי דליה, שבעת הניסיונות, בטון ציני מיואש, שזה באופן עקרוני יפה ונכון. יפה ונכון לשכוח, לסלוח, להאמין שאפשר לתקן... אבל שזה פה דקירה קטנה, ושם עוד אחת, פה איבוד שליטה לרגע ושם איבוד שליטה לרגע ארוך ארוך, שמשתרע על פני יממה, ושכבר אין לה אמונה בכלל. לא בעצמה, לא ביכולת לסלוח, לא ביכולת לשכוח, ובטח לא ביכולתה להיות באיזה סוג של שליטה על האכילה.

 

למרות שדליה מתעקשת, אני מסרבת להאמין שהיא מקרה אבוד. אני בטוחה שמה שגורם לה ולעוד רבות ורבים אחרים להרגיש שהם כאלה, הוא אובדן האמונה ביכולת האדירה שלנו לתקן ולשנות כול עוד אנחנו חיים.

 

ישנה דרך

אז איך אנו מחזירים את היכולת שלנו להאמין ביכולתנו לתקן ולשנות? ראשית, אני מאמינה שצריך לצאת מהחשיבה הדיכוטומית השטחית הבוחנת כל דבר, במונחים של כשלון, כשלון חרוץ, כשלון חרוץ מאוד או הצלחה. יציאה מחשיבה דיכוטומית שכזאת מאפשרת לנו להתייחס אל האירועים השונים כאל שיעורים אשר ביכולתם ללמד אותנו איך וכיצד יהיה יותר נכון עבורנו, לפעול ולהתארגן בפעם הבאה. כאשר אנו מתבוננים על האירועים השונים וההתנסויות השונות בעיניים פקוחות, סקרניות, ללא שיפוט, זה יכול להיות אפילו מהנה. אנחנו עשויים לגלות כול פעם דברים חדשים ונוספים שפועלים עלינו ומפעילים אותנו. ברגע שאנחנו פוסלים באופן גורף את האירוע, אין לנו כל יכולת לברור מתוכו, מה היה נכון עבורנו ומה פחות, על מנת שנתקן אותו בפעם הבאה. 

אנחנו יכולים להסתכל על יום שהסתיים בבולמוס כ"יום רע" ולהיפך על יום שהסתיים באכילה מאוזנת כ"יום טוב". אך האם זה יהיה נכון לתייג רק בעקבות קריטריון אחד את אותו היום? הרי באותו "יום רע" יתכן שהשגיאה היחידה שהובילה בסופו של דבר לאותו הבולמוס, הייתה שבארוחה האחרונה אכלתי קצת יותר מדי, לא ידעתי להגיד, די מספיק, בזמן, וזה גרם לאי נוחות עליה כעסתי. או לחילופין שבמקום להישאר בבית, לבד, בשקט, "הסכמתי" לארח חברים שתמיד נוחתים עלי בלי שום התראה מוקדמת, או שסתם, התייאשתי פתאום, ראיתי לפניי את כול הדרך שעלי עוד לעשות, עלי עוד לעבור, ובא לי לפרק הכול, לא הייתה לי שום סבלנות לדרך, לתהליך. תהיה הסיבה אשר תהיה, אם נעשה "דליט" גורף לכול אותו יום, לא נדע מה גורם לנו לתסכול, מה דוחף אותנו לא להקשיב לעצמנו וגופנו, מה היה קצת יותר מדי עבורנו.

אם כך, בהמשך להסכמה לצאת מחשיבה דיכוטומית, דבר נוסף שעשוי להחזיר לנו את האמונה ביכולת שלנו לתקן ולשנות, קשור בנכונות להתבונן על האירוע, החוויה או ההתנסות בעיניים פקוחות. וחשוב, חשוב ביותר, לא מגדילות, לא בטון שמתחיל ב"שיו... ואוי ואבוי..." אלא הסכמה לפרק, לבחון ולנתח את הדברים והעובדות כפי שהם, מרגע לרגע ולשנותם. בתהליך זה חשוב לראות קודם כול גם מה עשינו שונה הפעם, איפה דווקא לא נכנסנו למוקשים צפויים, היכן הצלחנו לא ליפול לבורות הרגילים. אבחנה שכזאת עשויה לעודד ולהראות שאנו בכול זאת מצויים על איזו דרך, נמצאים באיזה תהליך.

לא זאת בלבד, חשוב לבחון מצבים, אירועים או תהליכים בהם כן הצלחנו לעשות שינוי. בהם כן אנחנו יכולים להגיד לעצמנו "כן, יש לי את הכוח, נאמר, לסיים לימודים, או להתמיד בעבודה כזו או אחרת, או להיות אחראי כלפי ילדי, לעמוד במילה שלי כלפי אנשים אחרים." ואז לנסות לפעול בשיטת הסכר. כלומר, לנסות להפנות את אותה האנרגיה וההתכוונות שהפעלנו באותם מקומות בהם כן הצלחנו לעשות שינוי ותיקון, אל נושא האכילה, התנועה והפעילות הגופנית, כאילו האנרגיה היא זרימת מים שבאמצעות הסכר הדמיוני, יכולה להיות מופנית לנושאים שונים.  

ולסיום, חשוב להפנים את מה שהטיבטים אומרים. לטענתם בכול טוב יש גם רע ולהיפך, בכול רע יש גם טוב. אותו הטוב המגולם בתוך הרע, הוא היכולת שלנו לשנות, להשתנות לתקן וללמוד.

"אז תאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן, כן, כן." כמה יפה, כמה נכון, כמה חשוב...