ככל שנשים תלמדנה לדבר בשפתן, לאתר את זהותן, צרכיהן, רגשותיהן ותשוקותיהן, ככל שתלמדנה להיות פחות ופחות מפוצלות, להכיר ולא להיבהל מעולמן הפנימי, ככל שתמצאנה גשר בין הפנים לחוץ, הן תצטרכנה פחות ופחות להעניש עצמן ולהשתמש באכילה

 

קראתי מאמר מקסים של לוס איריגארי, פסיכואנליטיקאית ופילוסופית המזוהה עם זרם שנקרא "פמיניזם צרפתי". לטענתה, כאשר אנו מנסות לדבר "נכון", כאשר אנו מנסות לאתר את המילה "הנכונה", אנו מתכווצות והופכות לצרות.

דיבור שכזה גורם לנו להתפצל, להתחלק לשניים, להיות אחת בפנים ואחרת בחוץ כדי למצוא חן. אנו נכנעות לשפה שמנסה להגדיר כיצד צריך לנהוג כדי להיות אישה ראויה, מאמצות מודלים, מחליפות צורה, גולות מעצמנו ומתקבעות "כפסלים".

אם ניקח זאת למציאות היום יומית שלנו, כאשר אנו מנסות לדבר בשפתנו, אנו מתוייגות גם על ידי עצמנו כרגישות מדי, לא החלטיות, לא מסופקות תמידית, מעורבבות, בעלות תנודות ושיגעונות, או במילים אחרות ב"מחזור". בעוד אנו מתביישות באלמנטים הללו, מנסות לשלוט בהם, להכניס אותם לסדר, לדחוס אותם, גם באמצעות האכילה, אריגירי רואה באלמנטים הללו דווקא את ייחודינו כנשים.

זה לא שאנו לא מסופקות כמו שאנחנו בלתי סופיות, כשהתענוג שלנו מצוי בתנועה של הגוף ושל הרגש ללא הרף. וכן, יש לזה קשר "למחזור", אך לא אותו קשר בנאלי שמתרץ כל אמת לא רצויה שלנו, אלא קשר עמוק יותר הקשור לאנטומיה שלנו. את איבר המין שלנו, שאין לו שום שם ראוי בעברית, אריגארי מכנה בשם נפלא עם משמעות כפולה – שפתיים!

פרט להיות השפתיים התחתונות מגדירות את המין זכר או נקבה, פרט לכך שבשלהן או בזכותן, תלוי איך מסתכלים, נוצרות האיכויות של פתיחות, זרימה ואין סופיות, הרי שדרך השפתיים העליונות אנו מדברות. ללא השפתיים המפיקות את הדיבור, את מילותינו, אין יותר אנחנו. 

אריגירי שאיננה מתכחשת לשוני בין המינים, מבקשת למצוא את הייחוד שקיים במין, לדבר אותו ולאהוב אותו. אם נדבר דרך השפתיים, מה שפתוח ישוב אליהן. היא רואה בחיבור שכזה, בו שפתיים נפגשות, נשים נפגשות, מצב בו יש חילופי לולאה שלא נפסקים לעולם. אם נרצה לדבר "נכון" נתכווץ ובכך נתרחק מהאין סוף של גופנו, נוותר על היותנו מעורבבות. עלינו להפשיט מעצמנו ייצוגים כה רבים ומראית עין שהרחיקו אותנו זו מזו, שהרחיקו אותנו מגופינו.

 



 

השפתיים שמדברות את ה"אני"

 

בקבוצות שאני מנחה אני מוצאת שזה בדיוק מה שקורה. נשים שונות נפגשות יחדיו בחדר אחד למשך שעתיים וחצי ומחפשות את השפה הייחודית שלהן, הגוף הייחודי שלהן ואת זהותן. הן מפשיטות מעליהן את הדיבור המוכר של החוץ הכולל את איך צריך להתנהג, לדבר, באיזה גוף צריך לשכון, מה הן אמורות  להרגיש וכיצד הן אמורות לקיים יחסי מין. דרך החשיפה של הכאב שנגרם כתוצאה מסוג של דיכוי שכזה, דיכוי המבקש לשים אותן בגוף קפוא ובנפש חתומה, הן מגלות ומאתרות את אותו דיכוי שלמדו כל כך טוב לעשות לעצמן, לגופן ולנשמתן. חשיפה זו מזמנת אמפטיה כלפי העצמי, כמו גם שפה חדשה שלהן עם עצמן, שלהן האחת עם השנייה, חשיפה של הזהות שהייתה ושננעלה בתוך ארון. אם בתחילה הן חשות שיש סיכוי להביא את עצמן רק בחדר ושבחוץ עליהן לחזור לארון, הרי שעם הזמן באמצעות "חזרה לחיים" ואימונים בתוך הקבוצה, הן לומדות לדבר בשפתן גם בחוץ. להיות חיות במקום קפואות.

 

לקבור את המילים באוכל

ואיך  כל זה קשור לאכילה? אחת הדרכים לקבור את המילים היא באמצעות האכילה. מעבר לזה שאנו אוכלות ומדברות מאותו המקום, מעבר לזה שאני חוזרת ואומרת שעל מנת "לסתום את הפה", עלינו "לפתוח את הפה", האכילה מהווה פעמים רבות מעין ענישה על זה שהיינו אנחנו. אנו חוות את ההתנהגות הספונטנית כהתנהגות "שברחה" לנו, שהייתה לא במקום, שאינה תקנית או ראויה. כך הופכת האכילה למענישה על מה שאנו, על מי שאנחנו, כך היא הופכת לצורה מתוחכמת מחד ופרימיטיבית מאידך של דיכוי וענישה עצמית.

ככל שנשים תלמדנה לדבר בשפתן, לאתר את זהותן, צרכיהן, רגשותיהן ותשוקותיהן, ככל שתלמדנה להיות פחות ופחות מפוצלות, להכיר ולא להיבהל מעולמן הפנימי, ככל שתמצאנה גשר בין הפנים לחוץ, הן תצטרכנה פחות ופחות להעניש עצמן ולהשתמש באכילה.

כלומר, האם יתכן שאחד הכלים לשחרור מאכילה רגשית ולשימוש באכילה הרעבה כדי לשלוט בעולם פנימי, זה לדבר... פשוט לדבר? לעניות דעתי כן, אבל זה לא כל כך פשוט כי אותו דיבור איכשהו נעלם, שכחנו לדבר אותו על מנת להיות מותאמות. אנו עצמנו מגנות אותו, פוחדות ממנו, הוא נראה לנו דיבור של "נשים"...

לכן המיכל הבטוח של הקבוצה, של נשים שנפגשות בחדר אחד, מאפשר להיות במקום של בדיקה, מעין מעבדה. מיכל זה מאפשר למצוא את המילים האישיות והשפה האישית במקום מוגן, כמו גם לייחס להן משמעויות אחרות, לא של בושה וביזוי אלא של כוח וייחודיות. מכאן המסקנה שמילים, שפה וזהות שיקבלו ביטוי בחיים לא יצטרכו להיקבר עוד על ידי האוכל.