כמו שכבר סיפרתי לכם הבת שלי מצלמת סרט על אמא הטרשתית שלה..

דוקא אז כשרציתי להיות "אמא פייטרית" עברתי התקף וטיפול בסטירואידים לא פשוט כלל...

לא היה לי כוח כ"כ והייתי בוכה  סתם, רגשנית כזו...והיא צילמה אותי בכל המצבים שעברתי..וזה לא פשוט לחשוף את עצמך ברגעים כ"כ אינטימיים כשאתה רוצה להיות רק עם עצמך ולא לראות איש.

אבל היא יודעת שיש לי חולשה אליה ואני מתעלה על עצמי בשבילה..

אז גם בתי הבכורה התגייסה והיא ליוותה אותי בכל המהלכים שעברתי הקשיים, החששות ומצד שני את ההתמודדות העיקשת שלי עם החיים. מסורבלים ככל שיהיו אני לא מוותרת. נופלת בדרך (מוראלית..) אבל מהר מאד מרימה את עצמי.

ובדרך נתקלת באנשים מכוערים שפשוט משגעים אותי באטימות שלהם..

אני הולכת לפילטיס , וחונה הכי קרוב למכון שבו אני מתאמנת והולכת בעזרת הקביים  כדי לא להסתחב עם הכיסא ... בקיצור חניתי מול ספר מקומי שכעס מאד שחניתי מול המספרה שלו...בצורה של "הישראלי המכוער"הוא הצהיר בפני שהוא ינקב לי את גלגלי הרכב וישרוט אותו כך ש"אלמד לקח"..למי שמכיר אותי אני אדם הכי רגוע ונעים וכשמדברים איתי בצורה שכזו התגובה הראשונית שלי היא לשתוק ולהתכנס בתוכי. אבל לא יכולתי לשתוק,ולקהל הסובבים שעמד במקום אמרתי "שמעתם? הוא ינקב את גלגלי רכבי וישרוט אותו! אז אתם עדים שלי , כי אם משהו יתממש אדע למי להפנות את השוטרים"..

אבל , בסרט של בתי אנו עוסקים..היא לא מפחדת ויודעת איך לגשת אלי במצבים לא נעימים, גם ברגעי צחוק, וחיבוקים...ואי אפשר לראות את מה שצולם..רק בחדר העריכה..

ואני השבעתי אותה שתהיה בסדר אתי...

היום סוף סוף אושר לי לחנות הבתוך רחבת הבניין שלי, שאינו נגיש, אחרי שנתיים של לך - ותחזור.. והשלב הבא, לא פשוט ..אבל יש תקווה..

לילה טוב לכם, רוקנתי את כל האגרסיות שהיו בי..

מאחלת לכם בריאות,

מירי