לפני שבע שנים בעודי בתוך מערכת היחסים הראשונה המשמעותית שלי התחילה לי דלקת בדרכי השתן. לקחת אנטיביוטיקה, ועוד אנטיביוטיקה, משחות אנטיפטריתיות והייתי בטוחה שזה משהו זמני שיעבור, כמו הרבה דברים אחרים. ואז מצאתי את עצמי עם אמא שלי נוסעת לנהריה לרופא מומחה שהסביר לי שיש לי 'וסטבוליטוס' (הבנתי שהיום כבר שינו לזה את השם לוולוודינה).

 

אחת הגניקולוגיות שהלכתי אליה במהלך השנים אמרה שזה כמו תיבת פנדורה. ואני מרגע האבחנה והאמת שגם לפניה מתחילת הופעת הכאבים בתוך התיבה. מחפשת את הדרכים להקטין אותה ואת החבלים לצאת ממנה.  

 

הכאבים והאבחנה מלווים אותי כבר שבע שנים. לרגעים הם שולטים בחיים וברגעים אחרים אני שמה אותם יותר בצד. אבל עוד לא למדתי איך לחיות איתם. אני במאבק. מנסה טיפול אחרי טיפול רצה בין רופאים, פיזיותרפיסטיות של רצפת האגן, נטורופתים, מכשפים וכל מי שאולי יוכל לעזור. שבע השנים האחרונות בחיי היו מאוד לא פשוטות, ואני בתוכן, זוכרת לפרטי פרטים את נקודות ההתחלה, את הכאבים, את התקופות שהשתפר, ועדיין לא יודעת מה עוד צפוי לי בדרך.

 

מערכת היחסים שלי עם הכאב נעה בין כעס מאוד גדול ברמה הרגשית והבנה שאולי כדאי שאני אלמד להסתדר איתו כי אני עוד לא יודעת כמה זמן הוא ימשיך ללוות אותי. אחת התופעות המעניינות עם כאב היא שכשהגוף כואב לנו או צועק לנו אנחנו מרגישים אותו, וכשהכאב עובר אנחנו בכלל לא זוכרים שהוא קיים.  

 

אני זוכרת את עצמי הולכת יום אחד ברחוב סובלת מכאבים מטורפים בנרתיק וחושבת איך האבר הזה שולט בי. ועם דמעות בעיניים איך אני לא מאחלת את הכאב הזה לאף אחת. כשאת סובלת מכאבים בנרתיק, שהוא אחד מאברי ההנאה בגוף האישה את כל הזמן בפרדוקס עם עצמך.

 

קולו המופנם של החבר הראשון שהיה לי שאמר שאולי זה קשור להבטים הפסיכולוגים שלי שלא באמת רציתי לשכב איתו ולכן הבאתי את זה על עצמי. ואני בשאלות העמוקות, של למה הייתי חייבת להביא על עצמי כאב כל כך הרסני. והאם באמת זה משהו שהבאתי על עצמי? או אולי זה חלק מהפיסיולוגיה שלי והרגישויות שלי. שמשרתות אותי כל כך בהקשרים אחרים בחיים שלי, במערכות היחסים עם החברים ובעבודה שלי. היום אני מנסה להיות במקום שאומר לעצמי שאולי זה לא כזה משנה מה גרם לזה. שנכון שבטבע שלנו ובתפיסות המודרניות והרפואיות יש ניסיון להגיד שלכל דבר יש סיבה וגורם אחד.

 

אבל כמו שהרפואה לא באמת יודעת מה הגורם לזה וקוראת לזה 'תסמונת' בגלל זה, אולי גם אני צריכה לשחרר את האובססיה להבין למה זה נגרם. ולהבין שהיום יש לזה הבטים פיזיים כי יש לי כאב שהוא אמיתי וחד במיוחד במגע בפתח הנרתיק. ויש לזה הבטים רגשים, כי לקח לי שנים להיות מסוגלת לדבר על זה עם חברות, אני באמביוולנטיות ביחס ליחסי מין ולמערכות יחסים, ומחפשת את דרכי בתוך הכאב או עם הכאב.  

 

כשאני מחפשת מידע באינטרנט, אני רואה שאת רוב המידע כותבים הרופאים או המטפלים. ואנחנו בעיקר מגיבות, שואלות שאלות ומחכות לתשובות. והבעיה האמיתית סביב הסיפור הזה היא שיש יותר שאלות מתשובות, ושלאף אחד עדיין אין פתרון. מתוך זה התחלתי לכתוב. להביא מהניסיון האישי שלי, מהדברים שלמדתי על הגוף גם ברמה הפרקטית וגם ברמה הרגשית, ובתקווה שעוד נשים יכתבו ואולי ביחד נבנה קהילה שיהיה לה את הכוח ללמוד לחיות עם זה.