מה בסך הכל רציתי? רק לעזור!

מהרגע הראשון שהסתכלתי בעיניים שלו, ראיתי המון. עצב, כאב, פחד, שנאה... וידעתי, ידעתי שמשהו לא בסדר.
מהרגע הראשון שדיברנו, ידעתי שהוא מסתתר מאחורי מסכה וחומות. בדיוק כמוני. הרי אם הוא לא היה כמוני, לא הייתי שמה לב לכלום. כמו כל שאר בני האנוש.
לאט לאט למדתי עליו יותר. מההתנהגות שלו, מהגישה שלו, מהדיבור שלו וגם מהפעמים הכל כך מעטות שבהן הוא נפתח בפניי.
תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר אצלו, אבל השתדלתי לא ללחוץ עליו יותר מדי, אם הוא ירצה - הוא יגיד לבד.
ראיתי המון בעיניים היפות והעצובות שלו, גם כשהוא חייך את החיוך הרחב והגאה שלו. כי זאת בסך הכל מסכה.
ומה שהוא לא הבין, זה שאני? תמיד ידעתי.
העצב והכאב הזה בעיניים שלו, בדיוק כמו שלי. כאב ועצב של אכזבה מאלו שהיו אמורים לשמור עלינו עד שנגיע לבגרות. פחד, פחד כל כך קיצוני בעיניו של פגיעה עמוקה כל כך בנפש, פראנויה, טראומה, עיניים מתרוצצות כמו של עכבר הכלוא בכלוב. אני מכירה את זה, על פחד כמו זה לא ניתן להתגבר.
והשנאה.
שנאה כל כך עמוקה, שנאה שנבנית במשך שנים, שנאה שנוצרת מכך שכולם פגעו בך, עשו לך רע, רצחו לך את הנפש בצורה נוראית כל כך שאתה שונא את האנושות כולה ולא מוכן לבטוח באף אחד.
אני מבינה את כל זה. מהרגע הראשון ידעתי.
והוא לא מבין. כי הוא כמוני, לא מעוניין לסמוך על אף אחד.
ומה בסך הכל רציתי? רק לעזור! לתת לו את מה שלא נתנו לנו! את התמיכה, האהבה, החיבוק, החום המתוק הזה שכל אחד ואחת מאיתנו זקוק לו. ואנחנו לא קיבלנו את זה.
אז למה הוא לא נותן לי להיכנס? אני רק רוצה לעזור לו, שניהיה שם אחד בשביל השניה, שנילחם וננצח ונצמח חזרה מתוך הרוע. כדי להוכיח להם שהם לא הצליחו להרוג אותנו.
ומה בסך הכל רציתי? לעזור לך.