רצתי לי בשדה פורח וצבעוני, השמש זרחה מעליי והשמיים כחולים ונקיים מעננים. זה היה כל כך מדהים. כל כך טהור! שיחררתי צחוק ארוך "סוףסוף! השתחררתי מהכל!" . הייתי כל כך מאושרת.. הפסקתי לבכות, הפסקתי לכאוב, הפסקתי... להרגיש. הכל היה כל כך טוב. הייתי סוף כל סוף מחוייכת באמת..
התגלגלתי על הדשא הרך והרשתי לעצמי לנשום את ריחו הטרי עמוק אל תוך ריאותיי. כל כך טוב לי עכשיו.
והכל.. הכל בזכותו!
אתם מבינים.. כשהכרתי אותו, עוד לא הבנתי. אבל הכל השתנה! והתחלתי להבין את זה לאט לאט, כשכל השחור התחלף בשדה שאני מסתובבת בו עכשיו.
והנה הוא, מחכה לי בקצה השני של השדה, מושיט לי יד. 
הוא שם, מחכה לי. רוצה לחבק אותי... אני קמה מהדשא ומתחילה ללכת לכיוונו, הוא עדיין רחוק אבל הוא מחייך אליי. "בואי יפה שלי, בואי! אני מחכה לך.. רוצה לחבק אותך. להיות איתך. לנשק אותך."
דמעות אושר ושמחה החלו להצטבר סביב עיניי, עירפלו את ראייתי . ניגבתי את עיניי בהתרגשות והתחלתי לרוץ אליו.
הוא זהר באור השמש החזקה שחגגה מעל שנינו, חוגגת את האושר החדש שלי .
הוא היה שם, עבורי, חיכה לי.. כל הזמן הזה. הוא רצה כל כך והנה סוףסוף אנחנו יכולים להחזיק אחד בשניה, לכמה שיותר זמן...
סוףסוף האפלה ירדה ממני ונתנה לי לצאת החוצה מן החומות, בשבילו.
אתם מבינים, החומות שלי יותר חזקות מכל דבר. קשה להפיל אותן או להוריד אותן מרצון. והוא? הוא עשה את זה.
ראיתי איך שהמרחק בינינו מתקצר, אני יותר קרובה. עוד רגע אחד – ואנחנו יחד סוףסוף!
ידו מושטת קדימה "החזיקי בי" הוא אמר.
ברגע שידי נגעה בידו, התנפצה הזכוכית.
השמש נעלמה, האפלה חזרה לה, הפרחים סביבי נבלו..
והוא? ברח ממגע ידי כמו מזרם חשמלי, כמו מאש... הקרבה הזאת, ששנינו רצינו בה כל כך, הבריחה אותו משנינו בסופו של דבר..
הוא נשאר כלוא. אני נשארתי כלואה. 

הוא היה סוס טרויאני.

האפלה הזאת חדרה עמוק מדי.
אי אפשר כבר לצאת מזה... זה עמוק מדי בתוכנו.