כמה זמן שלא הייתי פה.....

לפעמים אני פשוט לא מסוגלת לכתוב. לפעמים ההתמודדות היומיומית כל כך מתישה שלא נשארות מילים שיכולות לצאת אל הדף. ופתאום עכשיו, אחרי בולמוס, אני מוצאת את עצמי כמהה לכתוב, וכמהה להישמע...

אני בתקופה נוראית. מעבר לבולמוסים וההקאות היומיומיים, הלכתי לגמרי לאיבוד. אחרי כל בולמוס יש כל כך הרבה כעס על עצמי... חזרתי לחתוך את עצמי. אחרי שנים שלא עשיתי את זה. לא הרבה, ולא עמוק, אבל חזרתי. אני עושה דברים כל כך נוראיים עם האוכל, שפשוט אני מרגישה שאני רוצה להעניש את עצמי, להכאיב לעצמי, מגיע לי.

אני בקושי מצליחה להקיא לאחרונה. זה בלתי נסבל. אחרי שנים של הקאות, פתאום, בלי שום סיבה הגיונית אני לא מצליחה להקיא?? אני לא מבינה את זה. הדיאטנית שלי אומרת שזה נהדר, שהגוף אומר לי שזה רע לו. אבל נהדר? מה נהדר? שכמויות חולניות של אוכל וקלוריות נשארות בגוף שלי ואני משמינה ומשמינה? זה מחריד.

אני עטופה מבחינה טיפולית בצורה מדהימה. עזבתי לפני כמה חודדשים את המרפאה שהייתי מטופלת בה וארגנתי לעצמי תמיכה של מטפלת פסיכיאטרית ודיאטנית מדהימות. באמת מדהימות. אני מרגישה שיש שם מי שאכפת לו ממני, שיש לי למי לצעוק ויש מי ששומע. שלא שופטים אותי. שרוצים לעזור לי. זה שינוי עצום מההרגשה שהייתה לי במרפאה הקודמת.

להכנס לטיפול, להתכרבל על הכורסא, היא מכסה אותי בשמיכות, עוטפת אותי. שמה לי כריות, שיהיה לי נוח. מאפשרת לי לבכות ולבכות והיא פשוט שם. לידי. איתי. דואגת. מבררת לשלומי המון. שולחת סמסים לבדוק מה איתי. מבקשת שאפנה אליה בכל פעם שאני צריכה. אני לא רגילה לזה. 

להגיע לפסיכיאטרית, להרגיש שאני נשמעת, יש לה סבלנות, קול רך, מילות עידוד ותמיכה. אמפתיה. הקשבה מלאה. היא אומרת שיש בי כוחות אדירים. אני מתרגשת מהאכפתיות. היא שאלה אם אני רוצה להתאשפז, כמובן שסירבתי. היא אמרה שאני יעבור את זה. אני לא רגילה לזה.

להגיע לדיאטנית, מבועתת מהמחשבה על שקילה. מתביישת כל כולי על המעשים הנוראיים שלי במהלך השבוע. מפחדת מהתגובה שלה. ובכל פעם מחדש היא מפתיעה אותי בחוסר שיפוטיות ובקבלה, בהקפדה על הפרדה ביני לבין הפרעת האכילה. אומרת שיש בי הרבה יותר מההפרעה. אומרת שהיא מאמינה שאני עושה הכי טוב שיכולה. אומרת שהיא רואה שאני נלחמת. לא שופטת. לא מכאיבה. לא משפילה. אמפטית. אני לא רגילה לזה.

ועם כל שפע העזרה הזו מסביב, אני מרגישה שברירית וקטנה, מחפשת הגנה, חיבוק, שמירה. עוד, עוד קצת. כי אני לא מצליחה לשמור על עצמי. ויודעת שהן יכולות להושיט ידיים אבל אם אני לא אתן לעזור, שומדבר לא יקרה. ואני מפחדת נורא מצד אחד. ומצד שני מודה להן ולאלוהים על שהן שם. מופלאות ומגוננות. אני נלחמת. נאבקת. ונדמה שמה שלא אעשה, ההפרעה הזו מביסה אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. אין שקט. יש כאוס גדול ומטורף, ואני מתנהגת כמו חיה, כמו בהמה, מלוכלכת, חולה.

הבנתי שאני מתהלכת בעולם הזה עם שבר. משהו עמוק, קדום בתוכי שבור.  אני הולכת עם הצל הזה שרודף אותי כל הזמן, מנסה לשרוד, לנשום, אבל בעצם, בעצם אני מקולקלת לגמרי. תמיד אהיה. אני לא רואה דרך החוצה.

 

אז צצתי פה אחרי כל כך הרבה זמן שלא כתבתי ולא הוגן מצידי לבקש ממישהו שיקרא את זה. אבל אם מישהו קרא - תודה.