אוקי, אז נרשמתי עכשיו לאתר הזה... והחלטתי לפתוח את הבלוג בשביל לפרוק את העומס שאני מרגישה שיש עלי. אני אשמח אם מישהו יקרא את זה ויזדהה..

אז בעקרון אני עמית וגילו לי סוכרת סוג 1 שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים. נכנסתי לכתה חדשה, עם אנשים חדשים ומחלה חדשה. היה לי מאוד קשה לקבל את זה בהתחלה. בכיתי במשך שעות. ואני חושבת שפחדתי. והתעצבנתי. והתאכזבתי. אני חושבת לפעמים שהכל נופל רק עלי, מכל המשפחה.. כאילו שאני הכבשה השחורה.. אז אני מניחה שהבכי היה מוצדק..

קיבלתי שוק. לא ציפיתי לזה. היתה תקופה שהייתי מאוד חלשה, שתיתי המון והלכתי גם המון לשירותים, וכאשר באתי לרופא לביקורת על פציעה שהייתה לי בתחילת החופש, החלטתי להזכיר לו סימפטומים אלו.... אני עדיין מצטערת קצת שעשיתי את זה, למרות שזה הציל את החיים שלי...

אז עכשיו, אני רוצה להתחיל בתהליכים לחיבור למשאבת אינסולין, כדי להקל לי את החיים... זה ממש מעצבן, בעיקר כשיש הפסקה של עשרים דק בבית הספר ולפחות 2-3 דקות הולכות לי על מדידה והזרקה... זה גם ממש מעצבן שאני לא יכולה סתם לקחת לפה מה שבא לי, אני צריכה לחשוב אם למדוד-אם להזריק-וכמה. זה ממש מייאש!! איפה הספונטניות!?!?! 

חוץ מזה, אני כל הזמן מרגישה שאני רעבה, ואני ממש לא רוצה להשמין כי אני די סבבה עם איך שאני נראית עכשיו...

אני מתעמלת ולפעמים כשאני בודקת סוכר באמצע אימון הוא נמוך מיד, ואז אני צריכה לאכול. מי אוכל באמצע אימון?! זה כל כך מפריע לפעמים, כי אני מפספסת כל כך הרבה דברים חשובים..

המורה שלי לספורט לא מרשה לי להתאמן (בבית הספר) לפעמים כי היא חושבת שאני הולכת להתעלף או משהו.. הקטע הכי דפוק הוא שהיא אמרה לי פעם לא להתאמן כשהיה לי סוכר גבוה, ולא משנה כמה הסברתי לה שספורט רק טוב למצב הזה היא לא הקשיבה!!

 

זהו.. מקווה שלא יאשתי אותך אם קראת...