אסור לפתח ציפיות, אסור לפתח ציפיות, אסור... ולמרות זאת אני נופלת בפח הרגשי הזה פעם אחת יותר מדי. אם אמנע מעצמי את הרגש, אהיה כמו מכונה, וממילא אני כבר מרגישה חצי רובוט. משפטי מפתח כמו "מי שלא עושה לא נופל" ו-"מי שלא נופל לא מצליח" מרגיזים אותי פעמיים: אחת כי הם יומרניים ומתנשאים, ושתיים כי הם פשוט לא נכונים. אין צורך ליפול בכל פעם כדי להצליח. 

הבוקר קיבלתי כל כך הרבה דחיות בבת אחת, וברחתי שוב. הגוף היה שם, בעבודה, אבל הראש על אוטומט, החיוך מתחזה כרגיל והשקט הנפשי מכסה על סערת רגשות. לאנשים לא אכפת מאנשים אחרים, ומי שאכפת לו לכאורה, רק רוצה לחיות עם עצמו בשלום ולשפר את דימויו העצמי. 

אני לא מאמינה שהבכתי את עצמי בצורה כל כך ילדותית כשלקחתי ברצינות את העובדה שהמעסיק מקבלת בסובלנות את העובדה שאני מי שאני. חשבת לומר לו כי הרגשתי בנוח, כי ראיתי שהוא מבחין בשינויים כלשהם ורציתי להיות הוגנת. עכשיו הוא מחפש סיבות להיפטר ממני. 

אחר כך קיבלתי דחייה ממקום עבודה אחר, כי הרי אני מורגלת בחיפוש עבודה. אני ממש עובדת בחיפוש עבודה. זו המשרה היציבה היחידה שהייתה לי כבר במשך שנים, כי אנשים אוהבים לדבר על סובלנות ולקבל תקציבים ופרסים וכאלה אבל ברגע שהמסיבה נגמרת, אני בחוץ. 

אז הדחייה הייתה על רקע זה שאני אובר קוואליפייד. הא! איזה קטע להיות גם וגם. מעסיקים יקרים, הפעם אני מפנה לכם גב ופותחת ממול. אני אעסיק את עצמי. ממילא אתם לא שווים את זה. 

נו סופ פור יו. נקסט!