סוזי, אחות בפנסיה, טלפנה אלי יום אחד, הציגה את עצמה ואמרה: "לפני למעלה מארבעה חדשים עברתי ניתוח מעקפים, בעקבות התקף לב. הרופאים אומרים שהניתוח הצליח במאה אחוז, אבל אינני מסוגלת לעשות אפילו פעולה פשוטה אחת בלי לשכב לנוח אחריה. פשוט אין לי כוח. למרות שכמו מנותחים אחרים, הייתי אמורה להפוך אחרי הניתוח ל'אדם חדש'.

הרופא שלי עומד על כך שאלמד לעשות מדיטציה, ובהקדם. ביררתי, וקיבלתי מרותי את שמך. עזור לי בבקשה. כבר ארבעה חודשים שאינני חיה. אני רק 'קיימת' -  שורדת".

קשה להימנע מלעזור לאדם שנושא מונולוג כזה, באוזני אדם זר לו. למרות זאת הייתי חייב להציג בפניה את המכשול הגדול: "תראי, אני גר בקומה שלישית…". אבל היא התעקשה: "אני אעלה קומה אחר קומה, ואנוח ביניהן. זה בסדר, הרופא המליץ לי על פעילות גופנית. חוץ מזה בעלי ילווה אותי", הבטיחה. דאגתי, אך שתקתי, בתקווה שבעלה יפקח על מצבה.

היא הגיעה אלי מתנשמת. אני בטוח שהם המתינו מעבר לדלת עד שתסדיר מעט את נשימתה. בכל זאת נשמה בכבדות. בפתח הדלת העביר אותה בעלה 'לחסותי', והבטיח לבוא בעוד שעה, ללוות אותה הביתה.

במשך כמה דקות הסברתי לה מה אנו עומדים לעשות, ואיך. את נושא ה'למה', דחיתי לביקורים אחרים, במטרה להניח לתוצאות לעורר את סקרנותה.

פתחנו ב'הרפיה' קלה, והנחיתי אותה בתרגיל הבסיסי, בה היא דימתה שגופה מלא במים, וכי היא מנקזת אותם באיטיות דרך קצות אצבעות הידיים, ולאחר מכן גם דרך אצבעות הרגליים, תוך מעקב רצוף אחר 'ירידת מפלס המים שבגופה'. לאחר כמחצית השעה סיימנו, והיא פקחה את עיניה. לאט לאט הלך מבטה והתמקד, ואז הפך לפתע למבט של תדהמה. "איך עשית את זה?" שאלה.

"עשיתי? מה?" התממתי. רציתי שתבטא בקול את תחושותיה, ובדרך זו תקַבע אותן בתוכה.
"איך עשית שארגיש כל כך טוב. לא הרגשתי כך במשך שנתיים לפחות", הסתפקה בקביעה כללית, במקום לפרט את תחושותיה.
"אני לא עשיתי כלום", התחמקתי במשיכת כתף, "רק ישבתי פה, כשאת יושבת שם, והסברתי לך איך עושים מדיטציה. כך שאם את מרגישה טוב, זה משום שעשית את זה נכון, ולא משום סיבה אחרת".

אבל ה'אחות' שבה לא הניחה לה, והיא החלה לשאול ולחקור בניסיון להבין את התהליך. כשבעלה שב לאחר שעה, הוא מצא אישה נרגשת ונלהבת באופן מעורר חשד.

למחרת, עם שובה מהסופרמרקט דיווחה לי בטלפון: "טוב, אני לא אגיד לך שהייתי ממש במיטבי הבוקר, אבל הרגשתי שאני סוף סוף מוכנה פיזית, לצאת מהבית ולערוך קניות לבדי".

בפגישה השלישית התעקשה לעלות במדרגות לבדה, כשבעלה המודאג ממתין למטה לאיתות ש'הכל בסדר'.
בפגישה הרביעית סיפרה לי שעלתה לאיטה את כל המדרגות בלי לעצור ולנוח אפילו פעם אחת. לנוכח מבטי המודאג, מיהרה להרגיע אותי: "אל תדאג, אני מרגישה בדיוק, מה אני יכולה לעשות, ומה לא".
בפגישה השישית היא כבר תרגלה בעצמה את תהליך המדיטציה באופן מלא (את ההרפיה הבסיסית ביצענו רק בפעם הראשונה), וקיוותה שכעת תוכל לעשות זאת בכוחות עצמה. "אבל מה אם 'אפספס' איזה פרט בתהליך, האם זה יפגע בתוצאה?" שאלה בחשש.
הצבעתי בחיוך על מכשיר הטלפון: "אני נמצא תמיד בקצה הזה של קו הטלפון שלך. אם יעלו בך ספקות – פשוט טלפני. חבל על הזמן שגוזלות ממך הנסיעות הלוך ושוב. היום את כבר יכולה לנצל את הזמן הזה לדברים מועילים יותר". היא חייכה בביטול, כאומרת: 'אין דבר מועיל יותר מהמדיטציה הזאת'.

בתחילה נהגה לדווח לי אחת ליומיים על הישגים חדשים. בהדרגה הלכה התדירות ופחתה. אבל היא לא פסקה להציב לעצמה יעדים חדשים, ולדווח לי על כל 'כיבוש'.

היום היא מדריכה אחרים בתרגילי מדיטציה, ושואבת מכך סיפוק רב. כל פעם שהיא נוכחת בשיפור יכולותיו של מטופל שלה בעקבות ההדרכה, היא מתמלאת תחושת ניצחון. ה'אחות' שבה הגיעה מזמן למסקנה שלוּ תרגלה את המדיטציה כמה שנים קודם לכן, יתכן גם שעורקיה לא היו נסתמים עד כדי צורך בהחלפתם.