קראתם פעם על הסימפטומים של "התמוטטות עצבים"? זה בערך כמו לקרוא לפניקה "היסטריה" ולסכיזופרניה "פיצול אישיות". כמה בורות יש בעם. PTSD הוא לא רק "הלם קרב", ואילו "התמוטטות עצבים" היא בעצם חרדה ודיכאון ברמות שונות. אז מה עושים? אני כותבת כאן, כי בקושי הצלחתי לקלף את עצמי מהמיטה הבוקר. התקופה לחוצה וקשה, ואנשים לא ממש אוהבים לשמוע על הצרות שלך. ישראלים ישר מקטלגים אותך כחופר/ת, כך שאין הרבה אוזן קשבת. זה כמו לתת לגיטימציה לחוסר הרגישות לשלוט בהם. כמה אכזריות ורוע יש באדישות של האנשים שלא אוהבים שמבלבלים להם את המוח. אני לא יכולה להאשים אותם. אין לדעת איך הייתי מתפתחת בעצמי לולא עברתי את מסע התלאות המפרך והמיותר הזה שקוראים לו בטעות "מתנת החיים". מי בכלל רוצה מתנה כזאת? הייתי מחזירה אותה בכייף ומסתלקת מכאן. שבב התקווה האחרון שעוד נותר בי עדיין רוצה להאמין שמאחורי כל זה יש סיפור גדול יותר, שממתין לנו איזה האפי אנד או משהו. אני מותשת מהניסיון להשתלב בחיים הנורמליים אבל אין ברירה אחרת. מלקקת את הפצעים ומאחה את השברים בכל פעם מחדש. ראיתם פעם כד משוחזר שהורכב מפיסות קטנות? יש אנשים שלא מתאימים לחיים. הם רק רעיון טוב, ולא יותר. הלוואי שהייתי מבינה למה אני כאן, למה כל זה קרה, הלוואי שהייתי פשוט מקבלת את זה ודי, הלוואי שהייתי יכולה להתקדם הלאה, הלוואי ש... שלא הייתי צריכה לגרור את הרגליים ולחייך בצביעות כדי שלא ירגישו שאני עוברת תקופה רעה במיוחד. הפכתי לאדישה לבדידות. זה לא עוזר ממילא. חיה על טייס אוטומטי. 

אולי מחר אכתוב אחרת.