פעם כשהייתי צעירה בסביבות גיל 15 ככה, היו איזה מספר חודשים שהייתי חולה כזאת. היתה לי עצירות קשה. זה היה גם בתקופת הסתיו/חורף כמו עכשיו. בתור ילדה בת 15 שלא יודעת כל כך יותר מידי דברים על החיים מה נותר לה לעשות חוץ מלהקשיב לגוף שלה? וזה מדהים אותי איך בגיל 15 הייתי הרבה יותר "חכמה" ו"חזקה" ממה שאני היום. אחרי כמה חודשים בלתי נסבלים התחלתי לחשוב מה אני עושה לא בסדר עם עצמי. שמתי לב שתמיד כאבי הבטן היו מופיעים אחרי הצהריים. מסתבר שהייתי חוזרת הביתה עייפה נורא אחרי הבית ספר וישר הולכת לישון. לא אוכלת צהריים כי לא הרגשתי רעב. רק עייפות. ואז כשהייתי קמה הרבה פעמים היו תוקפים אותי כאבי הבטן. דבר שני ששמתי לב לסוג אוכל שאני אוכלת. כמעט ולא אוכלת ירקות. עשיתי עם עצמי את השינוי הזה, הכנסתי הרבה חסה לתפריט וכמעט ולא דילגתי על ארוחות צהריים והנה הפלא ופלא, העצירויות פחתו משמעותית. אבל לא נעלמו. ואז הדבר האחרון שהכריע את הכף לטובתי היתה ההקשבה לעצמי. שמתי לב שרוב שעות היום אני מאד מכווצת את הבטן. הייתי רקדנית באותה תקופה וכל הזמן הכניסו לנו למוח להכניס בטן ולעמוד זקוף. שמתי לב כשאני מבלה דקות ארוכות בשירותים שהבטן שלי מאד מאד מכווצת. אני לא זוכרת מי אמר לי ואיך התחלתי פשוט לשחרר את הבטן התחתונה שלי בכח. ולנשום לתוכה. לנשום ולשחרר. בהתחלה כשהייתי עושה את זה תוך כדי שאני בשירותים זה היה עוד יותר מכאיב לי. אבל אחרי זה הפלא ופלא הכל השתחרר ונרגע והכאב התחיל לעבור. ואז התחלתי ליישם את ההרפיה עוד הרבה לפני הכאבי בטן. ואז זה פשוט היה נעלם. 

 

שורה תחתונה איכשהו "ממרומי" גיל 15 פתרתי לעצמי בעיה כרונית שהמון אנשים סובלים ממנה בחיי היום יום. פשוט הקשבתי לגוף שלי. 

 

אמנם לא פתרתי הכל, כי חייתי עם מחלה הרבה יותר איומה. חרדה משתקת. אני קוראת לזה מחלה כי התחושות לפעמים היו קשות מאד מאד. אבל הייתי אז מאד חזקה ולא נתתי לעצמי להשלים עם העובדה שככה אני תמיד אהיה. חייתי בכח חיים רגילים. באמת זה היה בכח. אבל זה גבה ממני מחיר. 

ועכשיו בשנה האחרונה נמאס לי. חשבתי לעצמי אולי הנה הפעם אני אתחיל תהליך קשה עם עצמי שאני אקבל את עצמי כמו שאני. ואז הגיע המבחן בדמות של מחלה, דיכאון, עומס נפשי וכל דבר שבולם אותך חזק אחורה ומונע ממך לתפקד בצורה תקינה. 

אני רוצה קצת לשתף את הרגשות שלי בכל פעם שיש לי תקופות קשות שכאלה. אני לא מכחישה שאני אחראית לכל המצב הנפשי שאני מביאה את עצמי אליו. יש מספר מצבים שאני מתמודדת איתם שעוד לא למדתי איך לפתור עם עצמי.

הדבר הראשון זה מחשבות אמיתיות מידי. נכון כשאדם חולה ויש לו חום ומתחילות לו קצת הלוזיות והוא לא יודע מה אמיתי ומה לא ובאות כל מיני מחשבות רעות כאלה והוא מזיע ומכווץ את העיניים וגונח כי רע לו וכי המחשבות משתלטות עליו. אז כשאני נכנסת למצב נפשי מסויים ותוך כדי גם יש לי איזה כאב בטן, ושלשול או כאב ראש סחרחורת ועייפות, ואז אני נכנסת למחשבות ודאגות יתר כאלה של העבודה ושל הלימודים ושל הבוחן הקרוב ושל האירוע הקרוב וכל הדברים האלה שאני צריכה להיות כל כך מאה אחוז ואסור לי לפספס כי אני חייבת פשוט חייבת לעשות את כל הדברים האלה, אחרת איך יהיה לי כסף, ואיך אני יצליח בלימודים ואיך אני אתחזק זוגיות בלי שהוא יחשוב שהתחרפנתי לגמרי אבל מצד שני, באים פחדים היפוכונדרים כאלה של, האם אני אלך לישון בזמן, האם אני יאכל אוכל טוב ובכמות מספקת, ממש פחדים קיומיים כאלה שאני יודעת שאם אני לא יעשה את הקטע הגופני גם אז זה יכניס אותי ללופ שאני לא אצא ממנו. אם אני לא אשן אני לא יאכל טוב. אם אני לא יאכל טוב אני לא אשן טוב. אם יכאב לי הראש ותהיה לי בחילה כי לא ישנתי ולא אכלתי טוב איך אני אצליח לעבוד ואיך אני אצליח ללמוד ואיך אני אצליח להנות עם בן זוג שלי. כל הפחדים המוגזמים האלה של האוכל והשינה זה אחרי חודש שלם שסבלתי עכשיו מאיזה דלקת בקיבה ורגישות ממש גבוהה שמחייבת אותי לשמור על עצמי יום יום, ניסיתי עכשיו כמה פעמים נגיד לעשות מה שבא לי כאילו להשתחרר כזה ואז כל פעם חטפתי מהבטן שלי שמזכירה לי הלו הלו אני כאן את עוד צריכה לטפל בי לא יצאת מזה לצערי. אז איך בנאדם שפוי לא היה משתגע מזה? אם הייתי יכולה הייתי לוקחת שנה חופש בבית. 

 

אבל פה מגיעה הבעיה השניה. העניין של החופש ושל החרדות. אני כבר מזמן החלטתי עם עצמי שאני צריכה חופש רציני. חופש טוב להתנתק מהכל. ממש יורדות לי דמעות כשאני כותבת את זה. אני פשוט ל-א י-כ-ו-ל-ה לעשות את זה. אני רוצה אבל כשאני באה לעשות משהו בסגנון הזה מתחילים לי פחדים שכבר כל כך התרגלתי אליהם שאני לא יכולה לשחרר אותם. פשוט התרגלתי לזה. אני חושבת שכבר השלמתי עם החרדות שלי איכשהו. לא יודעת איך אבל אני לא ממש מפחדת מהחרדות כבר. כאילו, זה לא מאה אחוז השלמה אבל יש משהו אולי מן ייאוש כזה. יש קטע חדש שצץ אצלי בזמן האחרון ושפשוט אין לי מושג איך להתמודד איתו. תראו, עם הדפיקות לב כבר השלמתי, זה פחות מלחיץ אותי. עם העירנות המופרזת והנשימות ההלא כל כך טובות כבר השלמתי. אבל יש קטע חדש שמחרפן אותי לגמרי. נימול חזק בידיים. ברמה שהידיים שלי מתאבנות ואני לא יכולה להזיז אותם. זה קשור לנשימה הממש שטחית שלי. אני חושבת שזה סוג של היפרונטילציה כזה. זה פשוט מחרפן אותי כי אני ממש כמעט ולא יודעת לשלוט בזה.  אני חייבת או לשכב על הבטן או להחזיק אגרוף כנגד הלב או להכריח את עצמי להרגע ממש מיד. זה משהו לא נורמלי. היום למשל כשהרגשתי כאב בטן והייתי בדרך ללימודים ירדתי באמצע כי התחילה לי היפרונטילציה וישר רצתי לתחנה השניה כדי לחזור. ואז אני חושבת לעצמי נגיד אני אהיה רחוקה מהבית וזה מה שיקרה לי, האם אני אדע להתמודד עם זה? כנראה שבעתיד התשובה תהיה כן. כרגע זה מלחיץ אותי ברמות אחרות. ובכלל כל נושא החוסר שליטה בגוף שלי משגע אותי. אני רוצה יותר לשחרר יותר להרפות יותר להנות. לתת גם לדברים רעים לבוא ולא להבהל. וזה מה שאני לא מרשה לעצמי. כאילו אני כל הזמן מתנגדת ומתנגדת וזה מתיש נורא. כל הזמן חושבת לעצמי ברגע שאני ארפה זה יבוא לי בהפוכה. 

 

והדבר השלישי שקשה לי זה שאני פשוט כועסת על עצמי נורא שאני ככה. תחושה נוראית של תסכול כזה שמוביל הרבה פעמים למחשבות דכאוניות. בא לי לפעמים לשבור את כל הכלים. או סתם אני חושבת כבר שאלוהים יקח אותי. לפעמים אני חושבת לעצמי שאם היו מגלים אצלי סרטן שמסביר את כל התחושות האלה שאני עוברת זה היה פשוט מקל עלי את החיים. כן זה דבר נורא להגיד. אבל הרבה פעמים ככה אני מרגישה. שאין לי כוחות להתמודד. ואז אני מרגישה רע ממש עם זה שאני מרגישה שאין לי כוחות ושאני מכניסה את עצמי לסרטים כאלה מוגזמים סתם. אבל זה בדיוק כמו ההלוזיות שדיברתי עליהם קודם. זה פשוט מנותק מהמציאות. העומס הנפשי הזה זה כאילו מחלה, דלקת במוח שגורמת לי לדאוג מדברים שבמציאות הם דווקא בכלל לא כאלה נוראיים דווקא אפילו מאד חיוביים. אין קשר בין מה שעובר לי במוח לבין איך שהדברים האלה אמורים להתרחש. כלומר למשל אני אומרת לעצמי - איך אני אתמודד עם השעה המאוחרת של העבודה אני אתחיל עוד פעם להרגיש רע ועוד פעם תהיה לי בחילה ואני מכניסה את עצמי למצב הקשה עוד הרבה לפני שבכלל ניסיתי לעבור את זה. ואז זה באמת קורה!! אני כל כך מכניסה לעצמי סרטים ודאגות שאני מתחילה לדאוג ולחשוש ולהכנס לפאניקה מזה שזה יקרה ואז זה באמת קורה! וזה ממש מגוחך כי אם הייתי באה בגישה טובה וחיובית שזה לא יקרה ברור שזה לא היה קורה. ואז אני חושבת לעצמי למה לעזאזל אני חושבת בצורה כזאת פסימית? מה מפריע לי באמת? מה המחלה האמיתית שלי? הרי ברור שכל הדברים האלה זה רק מסביב. זה כמו ההלוזיות האלה שבאות כשיש לך חום אבל המחלה האמיתית שלך זאת השפעת, איתה אתה צריך להתמודד ולא עם ההלוזיות.

ופה בדיוק הנקודה שאני שוב חוזרת לגיל 15. נמאס לי מהמצב. אני רוצה לעזור לעצמי. אמנם יש לי לפעמים מחשבות קשות ומחשבות דכאוניות אבל אני לא באמת בדכאון. אני מיואשת אבל אני ממש עקשנית. וזה סוג של יתרון וסוג של חסרון. חסרון כי גם בדברים הרעים קשה לי להרפות.

והיום אחרי שעבר עלי יום יחסית קשה ושגרם לי לכתוב את הפוסט הזה, אני חשבתי לעצמי. מה עשיתי לא בסדר? אוקיי הייתי חולה כמה חודשים במחלה ממש לא נעימה בדיוק כשהסרתי מעצמי את כל המגגנות וההגנות של החרדה וכן, לא הייתי חזקה. אני סבלתי וכל הסביבה שלי סבלה רק מלראות אותי סובלת. ואז חשבתי על זה שבאמת לא הייתי אוכלת מסודר והשעות שלי לא היו מסודרות והייתי עובדת משמרות לילה ונתתי לעומס הנפשי שלי להצטבר ולהצטבר ולהצטבר. ואז היה מלחמה בקיץ, ומבחנים, ומשמרות לילה והרבה אוכל בחוץ (בערך כמו כל בנאדם חסר דאגות בגילי) אבל הכי הרבה תרם לעומס הנפשי זה בעצם דברים שקשורים בבן זוג שלי ובאיך שאני רואה את עצמי ביחס אלי.

עומס נפשי מס' 1 משם הכל התחיל להתדרדר: במאי האחרון פחדתי לנסוע לצפון עם חבר שלי ומשפחתו. דבר שגרם להתרחקות, הרגשה רעה עם עצמי ותחושת חוסר מסוגלות. דבר כזה מאד מאד מוריד את השמחת חיים. הייתי כלואה בבית לומדת למבחנים. בקושי יוצאת לעשות איזשהי פעילות ספורטיבית. מרוחקת מכל החברים.

עומס נפשי מס' 2: חבר שלי טס לחו"ל עם חברים לחודש. אין לי בעיה עם זה כי נעשה בהסכמה אבל התחיל פתאום לחץ אטומי האם הוא יציע לי נישואים אחרי שהוא יחזור ואני ממש לא מוכנה לזה עוד ואז תהיה חתונה ואני ממש לא מוכנה לזה עוד ואני בעומס של הלימודים וכו' וכו'.

עומס נפשי מס' 3: מחלה. חפרתי על זה די הרבה פה כבר אז אני לא ארחיב יותר מזה.

עומס נפשי מס' 4: אני מסתכלת על עצמי ופשוט נבהלת איך אני מגיבה לדברים. נכנסת למצבי לחץ ממש ממש מהר. כמו אינסטינקט. טאק ואני כבר שם. אחרי זה לוקח שעה להרגע. מה לעשות עם זה? מי יודע. אבל בעצם כשאני חושבת על זה כל הויתורים שלי על דברים שכל כך גרמו לי להרגיש רע זה בעצם ניסיון שלי עצמי להקל על עצמי זה לא באמת ויתור. זאת הקלה. אולי קשה לי מאיך שהסביבה שלי מגיבה. היא מסתכלת עלי כאילו משהו נורא קרה וזה מכניס אותי עוד יותר לסרטים ולתחושה שכלום לא בסדר.

עומס נפשי מס'5ו-6 (והם אחרונים כי הם הכי פחות משמעותיים): לימודים ועבודה. בלימודים אני מוצאת איזשהו מקום מפלט קצת אני חושבת. גורם לי בכח לחשוב על דברים אחרים. העבודה שלי דווקא מלחיצה אותי. עבודת משמרות. אי אפשר לא להגיע. כי זה מוקד חירום כזה של 24 שעות ורק אני במשמרת. אני לא מפחדת להיות לבד לדעתי זה דווקא יתרון. אבל מלחיץ אותי האחריות שבקביעת השעות עבודה. והשעות המאוחרות. עבודה עצמה לא קשה אבל המחויובות והאחריות היא גדולה מאד.

עומס נפשי מס 7 : הציפייה של בנזוג שלי לטוס איתו. כמה כבר חשבתי על זה. וכמה כבר סרטים הרצתי בראש. וזה כל כך מפחיד אותי ומדאיג אותי שאני יודעת שזה יהיה חייב לקרות עכשיו בקרוב. וכל פעם אני דוחה כי אני חושבת שבעתיד אני אשתנה ואני ארגיש יותר טוב. ואת כל התסריטים כבר הרצתי בראש. זה מה שגורם לכל הבלאגן שלי בראש. האגרופוביה הכי נוראית שלי שתתממש בטיסה. בשבילי להגיע למצב נפשי שאני עולה על מטוס זהה למצב נפשי שבו אני עולה לגרדום. פשוט להפסיק לאהוב את החיים שלי. והקטע הכי נורא בעולם, זה שאני ממש ממש ממש דווקא כן רוצה לטוס ולעוף מפה כמה שיותר רחוק. ולא אני לא פוחדת ממטוסים. אני פוחדת להתרחק. אפילו ללימודים אני פוחדת לנסוע לפעמים למרות שאני מתמודדת עם הפחד הזה כל יום. (יש ימים בודדים שאני נהנית מהנסיעה). אבל יש לי הרגשה פנימית שעם כל מה שעברתי אני כבר לא באמת פוחדת לנסוע רחוק. אני פשוט רגילה לפחד לנסוע רחוק. זה הרוב כבר מתוך הרגל.אבל אני יודעת שרק מתי שאני אתמודד עם הפחד הזה ואאזור אומץ ואטוס איתו, אני סוף סוף אתחיל לחזור לשפיות הרגילה שלי.