זמן ?
08/12/14 12:05
903 צפיות
זאת עדיין אני ,
סוגרת עוד תקופה עוד המתנה עוד זמן עמוס עד תום מקום בריקנות שאני.
אני מרגישה שכל כך לא ראלי אפילו לרצות שינוי , נשאר לי רק לחשוב ביני לבין עצמי בתחושת תבוסה
שהייתי מעדיפה לפחות לחזור לבית החולים , לדם בכל מקום , לצרחות של כאב , לדמעות בעיניים של מי שבא לתת לי אור ולקחת לי קצת מהכאב ....
הטראומה שלי , מלבד התאונה עצמה , היא כל חווית האישפוז
שאם כל כמה שהייתה מצלקת עד עמקי נשמתי , לא ידעתי להעריך אז את התחושה הזאת של צייפיה , של המתנה כנועה לסיום תקופה , אפילו אני מעיזה לומר של תקווה ....
כל תקופת האישפוז ידעתי שאני אצא מהבית חולים! שהמצב הזה הוא זמני! יקח ככל שיקח אבל היה לו סוף ברור...
ואני באמת האמנתי שכשיגע הרגע לעזוב את מיטת החולים אני אצא אני , האדם הזה שנכנסתי , עם החיוך הטיפה ביישני שתמיד היה עליי עם ההערות הציניות שתמיד הצחיקו אנשים , עם הקצת חוצפה שגמרה לאנשים להתאהב בי , לא חלילה סופרטאית או אתלאטית אבל בהחלט פעילה
הילדה הזאת שמכורה לטבע, מטיילת בכל הזדמנות כי קפה בפינג'ן פשוט טעים יותר... סיפורי מעשיות על האדם שהייתי ..אלף לילה ולילה
למה אף אחד לא הכין אותי לזה שהסבל לא נגמר אחרי שיוצאים מהבית חולים ?
ושלהפך , הדבר היחיד שמשתנה זה האמפטיה מהסביבה , איבדתי את כולי בתאונה
ואיבדתי את הלגיטימיות להתאבל על עצמי ביום שבו השתחררתי ,
כן , נתנו לי קצת זמן " שיקום" פיזי
בכל זאת ללמוד ללכת מחדש כל עוד צלעתי עוד היה לי מקום קטן
אישור חברתי , לדיכאון לסבל , הייתה שם הבנה .. ובטח שלא היתה שם שום דרישה , היה ברור שאני את הימים שלי מעבירה בלחיות וזה מעל ומעבר בשבילי גם ככה ...
אני השתקמתי - למראית עין , אם אני לא מנסה לעלות מדרגות אם אני לא הולכת מהר אם אני לא יושבת יותר מ10 דקות רצוף... לא סביר שתראו אותי צולעת או מתעקמת בעוויות גוף שונות ,
כן אני לוקחת יותר כדורים מכל אחד אחר שאני מכירה , לפצע שבלב לפצע שבראש לשקט של הנשמה ללחץ שחוסם לי את הנשימה לההתקפי כאב שמשתקים אותי לרגל שמפסיקה לפעמים להגיב לי לדקירות שגורמות לי לצעוק בלי שליטה בזמן העבודה לשינה שאני לא זוכרת איך היא מרגישה ... מכונה מקוללת שכמותי , כל כדור מפעיל כפתור אחר ...
אני עם עצמי לבד , מסביבי אני נראת בסדר , מבחינתם אני לחלוטין כשירה ,
מצפים ממני , ואני גם מבינה שהם חושבים שאפשר - לסובב את גלגל השיניים הזה של החיים שלי
לדאוג לכל הפחות לעצמי , לבקש ממני לעשות גם בשביל אחרים זה גם קורה , אבל אני צריכה שמישהו יבין אני לא מצליחה לקבוע לעצמי תורים לרופא ועד שאני קובעת גם באמת להגיע , אני עדיין מופתעת שאני מגיעה למשרד בבוקר , להכין לעצמי אוכל ? לנקות את הבית ? להלחיף מצעים ? לעשות כביסה? לשלם חשמל ? לשלם מים ? לתקן משהו בדירה ?
נכנסים לי מים לדירה כשיורד גשם , בעל הבית אומר שכל מה שאני צריכה זה ללכת לשכן מלמעה לבקש שינקה את התעלת ניקוז שלו ... "כל מה שאת צריכה לעשות " כל כך פשוט שאני עדיין מעדיפה להעביר לילות בלנגב ולסחוט את הסמרטוט הירוד והמרוט הזה...
מה אני אומרת בעצם ?
תשתקו , כולכם , כל הזמן , בבקשה , אל תדברו איתי
או לחלופין
קחו אותי , בבקשה
תאשפזו אותי
סוגרת עוד תקופה עוד המתנה עוד זמן עמוס עד תום מקום בריקנות שאני.
אני מרגישה שכל כך לא ראלי אפילו לרצות שינוי , נשאר לי רק לחשוב ביני לבין עצמי בתחושת תבוסה
שהייתי מעדיפה לפחות לחזור לבית החולים , לדם בכל מקום , לצרחות של כאב , לדמעות בעיניים של מי שבא לתת לי אור ולקחת לי קצת מהכאב ....
הטראומה שלי , מלבד התאונה עצמה , היא כל חווית האישפוז
שאם כל כמה שהייתה מצלקת עד עמקי נשמתי , לא ידעתי להעריך אז את התחושה הזאת של צייפיה , של המתנה כנועה לסיום תקופה , אפילו אני מעיזה לומר של תקווה ....
כל תקופת האישפוז ידעתי שאני אצא מהבית חולים! שהמצב הזה הוא זמני! יקח ככל שיקח אבל היה לו סוף ברור...
ואני באמת האמנתי שכשיגע הרגע לעזוב את מיטת החולים אני אצא אני , האדם הזה שנכנסתי , עם החיוך הטיפה ביישני שתמיד היה עליי עם ההערות הציניות שתמיד הצחיקו אנשים , עם הקצת חוצפה שגמרה לאנשים להתאהב בי , לא חלילה סופרטאית או אתלאטית אבל בהחלט פעילה
הילדה הזאת שמכורה לטבע, מטיילת בכל הזדמנות כי קפה בפינג'ן פשוט טעים יותר... סיפורי מעשיות על האדם שהייתי ..אלף לילה ולילה
למה אף אחד לא הכין אותי לזה שהסבל לא נגמר אחרי שיוצאים מהבית חולים ?
ושלהפך , הדבר היחיד שמשתנה זה האמפטיה מהסביבה , איבדתי את כולי בתאונה
ואיבדתי את הלגיטימיות להתאבל על עצמי ביום שבו השתחררתי ,
כן , נתנו לי קצת זמן " שיקום" פיזי
בכל זאת ללמוד ללכת מחדש כל עוד צלעתי עוד היה לי מקום קטן
אישור חברתי , לדיכאון לסבל , הייתה שם הבנה .. ובטח שלא היתה שם שום דרישה , היה ברור שאני את הימים שלי מעבירה בלחיות וזה מעל ומעבר בשבילי גם ככה ...
אני השתקמתי - למראית עין , אם אני לא מנסה לעלות מדרגות אם אני לא הולכת מהר אם אני לא יושבת יותר מ10 דקות רצוף... לא סביר שתראו אותי צולעת או מתעקמת בעוויות גוף שונות ,
כן אני לוקחת יותר כדורים מכל אחד אחר שאני מכירה , לפצע שבלב לפצע שבראש לשקט של הנשמה ללחץ שחוסם לי את הנשימה לההתקפי כאב שמשתקים אותי לרגל שמפסיקה לפעמים להגיב לי לדקירות שגורמות לי לצעוק בלי שליטה בזמן העבודה לשינה שאני לא זוכרת איך היא מרגישה ... מכונה מקוללת שכמותי , כל כדור מפעיל כפתור אחר ...
אני עם עצמי לבד , מסביבי אני נראת בסדר , מבחינתם אני לחלוטין כשירה ,
מצפים ממני , ואני גם מבינה שהם חושבים שאפשר - לסובב את גלגל השיניים הזה של החיים שלי
לדאוג לכל הפחות לעצמי , לבקש ממני לעשות גם בשביל אחרים זה גם קורה , אבל אני צריכה שמישהו יבין אני לא מצליחה לקבוע לעצמי תורים לרופא ועד שאני קובעת גם באמת להגיע , אני עדיין מופתעת שאני מגיעה למשרד בבוקר , להכין לעצמי אוכל ? לנקות את הבית ? להלחיף מצעים ? לעשות כביסה? לשלם חשמל ? לשלם מים ? לתקן משהו בדירה ?
נכנסים לי מים לדירה כשיורד גשם , בעל הבית אומר שכל מה שאני צריכה זה ללכת לשכן מלמעה לבקש שינקה את התעלת ניקוז שלו ... "כל מה שאת צריכה לעשות " כל כך פשוט שאני עדיין מעדיפה להעביר לילות בלנגב ולסחוט את הסמרטוט הירוד והמרוט הזה...
מה אני אומרת בעצם ?
תשתקו , כולכם , כל הזמן , בבקשה , אל תדברו איתי
או לחלופין
קחו אותי , בבקשה
תאשפזו אותי
אפרת_זיו