שנתיים כמעט של לבד,
שנתיים של משברים שנאספים בלב שלי , בלי שאף אחד ידע [חוץ מהרלוונטים]
שנתיים של דיכאון,שנתיים של בדידות,שנתיים של חוסר מצב רוח..

אני נכנסת לבית הספר,לעוד יום בודד,
עוד יום בו אני ישים את האוזניות -כדי שאף אחד לא יראה שאין לי מה לעשות..
[ולא בהכרח שאני שומעת מוזיקה,כי כבר כמה אפשר? וגם זה לא בריא לאוזניים...]
עוד יום בו אני ילך לשבת בשירותים-כי אין לי מקום אחר להיות בו בלי שיראו שאני לבד..
עוד יום בו אני נשארת בכיתה בלי לזוז ממקומי-וכמו כמה ילדים ישנוניים שנשארו בכיתה אני שמה את הראש על השולחן-כאילו אני ממש כמוהם...עייפה..

האמת היא------------,כן אני עייפה!
אני עייפה מהאוכל,עייפה מלחשוב שצריך דבר כזה,
אני עייפה מלהקיא,עייפה מלחשוב שאני ישמין, [אבל זוהי האמת-אני ישמין]
אני עייפה מלריב עם ההורים על האוכל,
אני עייפה מלריב עם עצמי על האוכל,
אני עייפה אחרי צום של אוכל -ואז אני אוכלת כל כך הרבה כפיצוי,
ואז אני עייפה מכמות האוכל שאכלתי,
ואני עייפה מכמות המחשבות בראש שלי,
ואני עייפה מלחשוב כמה היה טוב פעם-וכמה רע היום,
ואני עייפה מלחשוב על הצרות של האחרים ,כי לי בעצמי יש כל כך הרבה צרות,
ואני עייפה מלחשוב על הדברים שעברתי, עייפה מלחשוב על האירוע ששינה לי את החיים,
עייפה מלחשוב על מה שלקחו לי בלי רשותי,
עייפה מלחשוב על מה יגידו עליי ,ועל מה לא יגידו,
עייפה מהחסר שנמצא בבית,
עייפה מהבית הקטן שלי,
עייפה מצרות שאני גורמת ללא כוונה,
עייפה מאנשים שלא מבינים כלום מהחיים,
עייפה מאנשים שלא עברו כלום בחיים,
עייפה מאנשים שהצרות שלהם-זה "חוסר הזמן ללכת לשופינג-כי יש לה חוג ריקוד",
עייפה מריבים מטופשים,
עייפה מלחשוב על דברים עצובים ;
אני מדמיינת שאני נמצאת במיטה בבית חולים,במחלקה של חולי סרטן או משהו דומה,
וכשכולם יראו איך אני סובלת פיזית,אני אגיד להם "הכאב הפיזי שאני חווה כרגע,הוא כל כך טוב לעומת הכאב הנפשי בלב שלי -בשנתיים האחרונים.."
פשוט עייפה מלחשוב,
עייפה מהחיים...
-אבל כמו כל עייפות,אני מאמינה שהעייפויות האלה יעברו עם השנים..
כמו שחיוך מסתיר הכל ,הזמן מרפא הכל..(-: