תמיד אהבתי את החורף, לקפוץ בשלוליות, להסתובב עם מטריה ובכלל צילומי ברקים(; 
אבל השנה, אני שונאת אותו. 
הכאבים התחזקו פי 4, כאבים בעצמות, השריפה הזאת וההתנפחות. 
מרגיש שהרגל נהנת להחמיר. אני אומרת לכם, מי שכתב את תסריט חיי עשה כמה טעויות. 
בתכלס די מצחיק בסרט של החיים שלי, ההידרותרפיסט שלי אמר שאני די מיוחדת ונדירה, הרי הידרותרפיה אמור לעזור ולהקל, לא להחמיר את המצב. 
אני לא אמורה לשכב במיטה משתגעת מהבד של המכנס או הפוך.
אני צריכה לצאת מהבית, לבלות והלשתגע כמו אנשים בגילי,
הבעיה זה אוטובוסים .. מתישהו אני אצטרך ללמוד נהיגה, אמא לא נהג פרטי, כמה שזה נשמע כיף נהג פרטי, זה לא. החוסר יכולת להיות יותר עצמאית הורג אותי. 

אבל הכי מצחיק זה אחרי מקלחת, כשאני רוצה לנגב את הרגל ואת האזור של הצלקת, אני נשמעת כמו אישה בחדר לידה, לא צועקת אל תדאגו, אבל כן מתנשפת ומקללת את העולם ואישתו. 
זה מצחיק אותי כי זה עצוב. 


הרי כולנו בתור ילדים חלמנו איך יראה העתיד שלנו, לא חלמתי אי פעם שאלך עם חיים (הקב החמוד שלי), לא חלמתי שבגיל 21 עדיין אהיה תקועה באותו מקום. הרצון ללמוד ולעבוד לצערי קטן מיום ליום בעקבות הכאב. גיל 21 אמור להיות אדיר, לא דיכאוני ומעפן. 
איפה הימים שחלמתי שכשאהיה גדולה אני אטייל בעולם, אלמד, אעבוד, אגור לבד(!) 
זה לא אפשרי .. אז כן, זה מצחיק אותי שחלמתי והחיים נתנו לי כאפה. 
 

זה כזה in your face סיטואיישן, אבל אל תחשבו שאני מתייאשת. אני לא מתכוונת לחזור לשיקום, אבל אני כן מתכוונת לעשות עם עצמי משהו. 
אמנם הדרך ארוכה אבל אני לא נופלת. 

לא חשבתי שאעמוד בזה, סיימתי ללמוד יסודות צילום בגליץ. 
היה קשה לשבת בכיתה והיציאות שטח זה בכלל קושי מטורף. הלכתי עם הקב שלי והצלחתי!
הצלחתי לצלם והצלחתי גם להנות. 

צחוק באמת עוזר, ממליצה לראות מערכוני הגשש החיוור (: