לקחתי פסק זמן מפה, כדי להבריא, ולהתאושש, ולחזור לעצמי. והנה שוב אני יושבת וכותבת לכם, משתפת במה שעברתי.

הימים אחרי הניתוח היו איומים. בארץ התחילה מלחמה, והאזעקות תפסו אותי מרותקת למבחר שקיות וצינוריות המשתלשלות מגופי המנותח..

למזלי אני לא חרדתית בכלל, והסיכוי שהטיל יגיע לצד הצפוני של הבנין באסותא היה מבחינתי קלוש מאד, ולכן גם לא טרחתי להרים את כובד משקלי ולרוץ למרחב המוגן, טכנית זה לא היה בר ביצוע.

הניתוח נערך ביום חמישי בלילה, וחשבתי שאני גיבורה להישאר לשבת לבד, אבל זו היתה טעות קריטית. כשומרת שבת, הייתי מנותקת מהסביבה, בלי יכולת תזוזה מינימלי, עם מצב רוח שפוף, וגוף לא ממושמע.

ניסיתי לקרוא קצת, לישון, אבל רוב הזמן השעון פשוט זחל לאיטו ולא רצה להתקדם.

בשבת בבוקר דירבנו אותי לקום להתקלח, כמובן שלא לבד, אבל עם הומוגלובין 7, ובלי יכולת תנועה מינילית, פשוט עמדתי שם וחוויתי את אחד הרגעים המשפילים והמביכים בחיי, כשהכח עזר המקסימה רוחצת אותי כמו תינוק בן יומו.

אם ביום רגיל אני מקלחת שני ילדים ולא מרגישה בכלל שעשיתי משהו, פתאום לא יכלתי לעשות את זה לבד.

אח"כ קיבלתי 2 מנות דם, וקצת חזרתי לעצמי, וכשחברה שלי באה במוצ"ש לבקר, כבר יכלתי לדבר איתה.

היא עברה 4 ניתוחים קיסריים, ויודעת מהם תפרים בבטן, אך כשהיא סיפרה שזה עובר, וזה ענין של כמה ימים, שבועות, ואני אחזור לעצמי, לא האמנתי לה. היה ברור לי לחלוטין שהיא משקרת בשביל לעודד אותי. אבל היא צדקה, גוף האדם הוא המכונה המופלאה ביותר שאלוקים יצר, ובאמת כמה ימים אח"כ הייתי מסוגלת לקום מהמיטה, ללכת קצת, וכל יום שעבר ריפא אותי קצת יותר. השבח לקל.

בתחילה הייתי בחדר לבד, אך ביום ראשון בלילה, כשהכניסו את סוזי (שם בדוי), שעברה ניתוח טבעת בפעם השניה, וכל המשפחה באה ללוות אותה למאורע המרגש, והתחילו המריבות עם אמא שלה, לא יכלתי להישאר שם.

ולא כי הפריע לי הרעש, אלא כי אחרי כזה ניתוח אי אפשר לצחוק, ואני תפסתי את אחד מהתקפות הצחוק הגדולות של חיי.

סוזי למשל לא ידעה שאמורים להתקלח בבית לפני הניתוח, ויקח כמה שעות עד שתקום מהמיטה להתקלח, היא גם רצתה נורא שווארמה, והתחרטה שלא דפקה עוד לאפה לפני הניתוח. כשקובי בעלה (שם בדוי) עודד אותה לשבת ולהשתעל כדי לנשום טוב יותר, היא התבכיינה שכואב לה, ואף אחד לא מבין אותה, וביקשה מאמא שלה ללכת כי היא לא במצב טוב עכשיו לריב איתה. פה נשברתי.

עברתי לחדר פרטי, וכשלא חשבתי על סוזי, ולא היה לי בא לצחוק, הכל היה די סבבה.