אז הייתי השבוע אצל אנדוקרינולוגית. אחרי שעברה על התיק הרפואי (המכובד) שלי היא אמרה שממש קשה לה ושיש לה מועקה והיא מרגישה חוסר אונים. "אני באמת בסדר בסך הכל" ניסיתי לעודד אותה "אני אהיה בסדר, באמת !!". אבל היא המשיכה והסבירה שזה מאד עצוב לה ושזה לא הוגן שמישהו צריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים. רציתי להגיד לה שלא התחלתי לספר לה בכלל על הילדים, אבל כבר לא היה לי נעים...אז קבענו לעוד חודשיים ונפרדנו בברכות בריאות.

כשמאחלים לי תהיי בריאה אני תמיד מתאפקת לא לענות שאני כבר לא ממש אהיה בריאה אבל אני עונה "תודה" או "אמן". בלב אני תמיד מאחלת לעצמי שאני לא אהיה יותר "לא בריאה" ממה שאני עכשיו. זה נראה לי די מספיק.

כשאני מנסה להסביר לאנשים למה אני מנסה להספיק המון דברים עכשיו ומיד, אני מסבירה שעכשיו זה הכי טוב שיש. שמפה יהיה רק יותר קשה. ובעצם אני עכשיו בשיאי.

כשאני אומרת את זה תוך כדי שאני שוכבת במיטה כי כל כך קשה לקום, או כשכואב, או כשאני בקושי מצליחה לראות מה הולך במסך מולי, זה קצת פחות משכנע. אבל כנראה שזה עדיין נכון.

והכי הרבה עובר לי המשפט הבא בראש - זר לא יבין זאת.