ועכשיו, לחפש מידע , אני חושבת. יושבת מול המסך ותוהה מה לחפש? תשובות למצבי?

מידע על סרטן השד? . אני נכנסת לאתרים שגוגל באדיבותו מציע. עודף מידע,  פרוט הסבל האנושי הגלום במידע הזה-מבהיל.  אחזור מחר. לא צריך הכל בבת אחת. חוזרת לדף הבית למחוזות מוכרים אליהם גלשתי בימים כתיקונם. מצאתי מוזיקה מרגיעה. יוגה. אני מתמכרת למוסיקה ועוצמת את עיני. תופי הטם טם במקום שהיה  לבי נרגעים לאט. לאט השרירים מרפים ואני חוזרת שוב לשגרה. מבטיחה לעצמי לחזור למוזיקה הזו כל אימת שארגיש בצורך.

. עכשיו אני צריכה מישהו לדבר אתו. מישהו שמכיר ויודע מה קורה. שיסדר לי את הראש . אני יודעת שיש ארגונים שעוזרים.אני משאירה הודעה "ביד להחלמה"  שיחזרו אלי. אבל עכשיו חגים. חג רודף חג. מארחת ומתעסקת בארוח. לאט עולות שאלות שאני צריכה תשובה עליהן. ואז היא מתקשרת. " שמי  תולי" היא מזדהה. קול נשי צעיר, אני מניחה. היא מתעניינת בשלומי. דאגה רכה בקולה. אני מתמסרת. תולי חשה במצוקה בקולי. היא מדברת אתי , שואלת ומכוונת לכל הנקודות הכואבות. ולאט מתפוגגת המצוקה, והחדר מתבהר. אני מוצאת עצמי צוחקת בהקלה כשתולי מסיימת ומאיצה בי להמשיך הלאה."תספרי לכולם, אין לך מה להסתיר "היא מציעה. אני מתלבטת ובסוף מחליטה להמשיך בדרכי, ולספר למשפחתי רק אחרי הניתוח. היא מציעה שאשוב להתקשר כשאצטרך. אני מודה לה. ומוצאת עצמי מחייכת. זה מה שרציתי לשמוע. פתאום הכל נראה  בסדר. יהיה בסדר. אני חוזרת לנשום.

לפגישה עם הכירורג בעלי מתעקש להגיע. חיכינו זמן רב לבואו. ישבנו שם נשים יהודיות, ערביות, צעירות ,מבוגרות. כל אחת מהן מתמודדת בדרכה. תורנו מגיע. המנתח רופא צעיר חובש כיפה סרוגה. חייכן ומקצועי. הוא ממשש את ה"גוש" ומכוון את אצבעותי "הנה זה כאן, תרגישי". עד עכשיו לא העזתי, אולי כדי לא להעיר נרדמים.  אני חשה בגוש קטן . אל תדאגי הוא אומר. ומציע טיפול תרופתי, והקרנות. כמה חששתי מזה. אבל עכשיו זה כאן, ומפיו זה נשמע לא נורא כל כך. אולי כי איני יודעת מה זה ממש אומר. הוא קובע לי תור לניתוח בעוד חודש. ומבטיח החלמה מלאה. יש שאלות? אני עדיין לא מצליחה לאסוף את מחשבותי. בעלי מתעשת ראשון "אפשר להקדים "? הוא שואל. לא רק אני חשה שאני הולכת עם פצצה מתקתקת בחזה. לא. אי אפשר . לפי התור הגדול בחוץ אני מבינה שיש מקרים דחופים יותר,

חוזרת לחייך לכולם הכל כרגיל. ועכשיו לכל הבדיקות שלפני ניתוח. להכין תיק מסמכים מכל הבדיקות שהצטברו, ולהתחיל לנהל את המחלה הזו. דבריה המנחמים של תולי מלווים אותי ואני מופתעת עד כמה הם משפיעים על מצב רוחי גם זמן ארוך לאחר אותה שיחה. תודה תולי (אולי טולי בט?). רושמת לעצמי שעלי להתקשר ולהודות לה.הרבה בדיקות, ויום אחד מוקדש ל "טרום ניתוח". מזכיר טופס טיולים בסיום תואר. "את באה ליום ארוך" מודיעה לי האחות מתאמת התורים. ואכן יום ארוך. רדיולוג, רופא מרדים,  אחות מרדימה (בשביל מה?)עוד פגישה עם רופאה כירורגית. והשעה כבר מאוחרת. ועוד יש לי חתונה בערב - הרי הכל כרגיל.  הסבב טרחני מעט. כולם חוזרים כמעט על אותן השאלות , ומסבירים את הפרוצדורה הטכנית. הכל מאד אדיבים ועונים על שאלותי בסבלנות. ואני מאבדת את סבלנותי, ורק שנים ארוכות  של ריסון עצמי, מאפשרים לי להשאר רגועה ולהודות לכל אחד מהם בנימוס.. הביתה. נותרו עוד שבועיים לניתוח. יהיה בסדר.