קול נשי מעברו השני של הקו, הזמין אותי לממוגרפיה ברכב הנייד, סמוך לביתי. היססתי, הבדיקה תמיד כואבת, שנויה במחלוקת. יש שהאשימו את הממוגרפיה בגרימת  חבלה בשד, ואף בסרטן. הגברת מהעבר השני בשלה: "לקבוע לך?" . אחרי שמזמן החלטתי שאתעלם מהבדיקות האלה, אני עונה ב"כן" פזיז. "רק אם אפשר להזכיר לי, בפעם הקודמת, פשוט שכחתי". היא מבטיחה להזכיר. מציינת את התאריך, ואין כבר דרך חזרה. הימים ימי "צוק איתן" והמתח ברחוב מורגש. ההמתנה הארוכה בניידת הצפופה, מעלה בי את השאלה, לאן הם ילכו אם תהיה אזעקה עכשיו? מגיע תורי סוף סוף, הבדיקה לא כל כך כואבת, ואני ממתינה לאישור שהכל בסדר. הכל אדיבים ושקטים.

קבלתי אישור ללכת, לרגע משתהה מבטה של הטכנאית בפני,  וחשש מתגנב ללבי. מדוע היא  הביטה בי כך?, לכולם אמרה ללכת כאילו היו שקופים. ואלי שלחה מבט ארוך מעט. אני חשה אי נוחות לרגע, ממהרת להדחיק,  והולכת משם באנחת רווחה. המלחמה הסתיימה, ואני חשה מתח מסויים כל אימת שאני תוהה מה תעלה הבדיקה הפעם. ואז בוקר  קייצי חם, והרופא שלי בקולו העמוק, מתקשר, ולפני שאני מספיקה לתהות מה פתאום הטריח האיש האדיש הזה להתקשר אלי, (ברור לי ששמי אינו אומר לו דבר) נוחתת עלי הבשורה. "תגיעי מחר בבוקר, יש תשובה  מהממוגרפיה, מצאו כמה דברים . אני משאיר לך במזכירות בדיקות שאת צריכה לעשות." לבי צנח. אני מודה לו מוכנית , ותוהה מה הוא בעצם אמר לי עכשיו? ממהרת להביט בשעות הביקור במרפאה ומגלה שהמרפאה פתוחה. אני הולכת לשם בצעדים מהירים, ומגיעה מתנשפת למרפאה, המזכירה מוסרת לי מעטפה ובה תוצאות הממוגרפיה וגם הפניות לממוגרפיה חוזרת, אולטרה סאונד, ייעוץ כירורגי, וביופסיה. "רגע, רגע, זה מהר מדי, למה לא לחכות לבדיקה החוזרת? אולי זו טעות? ומה פתאום עוד ממוגרפיה? אולי רק אולטרסאונד? " פותחת בבית את הדיסק, ובתוך עיגול אדום שסימן המפענח יש עיגול לבן ובולט בתוך רקמת השד הכהה. אני בוהה בעיגול, וקוראת שוב את התשובה בדף המצורף : "חשד לשאת". מה זה שאת לעזאזאל?. נאלצת להודות בפני עצמי שזהו חשד לגידול סרטני. מה פתאום? אני תוהה, לא היו אף פעם במשפחתנו נשים עם סרטן שד. ממתי אני בקבוצת סיכון? ועולים בי מראות של חולי סרטן סופניים בבית-החולים בו אושפז אבי לפני מותו. אני מתחלחלת. זה לא יתכן!

צונחת מבוהלת על הכסא ומנסה לעכל. הטלפון מצלצל, ואני מחליטה לא לאמר דבר לאיש. זה

בעלי, שואל משהו, אני עונה כרגיל ומתאמצת שקולי לא יסגיר דבר. בערב הוא מגיע, ואיני מצליחה

לעשות דבר כדי להסתיר את פני המבוהלות. הוא מבקש לדעת מה קרה ומזכיר לי : את אמרת שאני החבר הכי טוב שלך, אז ספרי לחבר שלך, מה קורה?" אני מספרת לו, פניו מתקדרים, גם הוא נראה מבוהל. אני נזכרת שהוא רגיש למחטים, ומחלות זה לא הצד החזק שלו. ואני מחליטה להדחיק. אני מחייכת אליו ואומרת לו" הי אל תספיד אותי, אולי זו טעות, אולי הממוגרפיה החוזרת תראה שזה גידול שפיר, וחוץ מזה עד לביופסיה לא נדע אם זה ממאיר. אז בינתיים לא קרה כלום" הוא מביט בי

ומבעד לעננת הדאגה על פניו יש מעט סימני הקלה. אנו מחליטים יחד שבינתיים איש לא צריך לדעת, רק שנינו. וכשנגיע לגשר...

והממוגרפיה החוזרת היתה כואבת במיוחד. הטכנאית לא השאירה מקום לספקות. היא לחצה היטב

את השד הנגוע עד שנשכתי שפתי כדי לא לצעוק. ובבוקר  אחד ימים לאחר מכן שוב מתקשר אלי הרופא ואומר "הגיעה התשובה, בואי לקחת". אני ברכב , עצרתי בצד, ושאפתי אוויר.  שוב הולכת אליו והמתנתי ליד חדרו. הוא מזהה אותי להפתעתי, ומוסר לי את התוצאה. "תמשיכי בבדיקות" הוא אומר, משפיל עיניו והולך. כעת אין ברירה. קובעת תור לאולטרסאונד, ולביופסיה. הבדיקות כעת אטיות יותר, הבודקים עושים עבודתם נאמנה. אני הולכת לביופסיה עם מעט התקווה שנותרה בי. הרופאה הצעירה והחביבה, מסיחה את דעתי בשיחה בטלה, ואני קמה מהמטה ורוצה להמלט משם. השד כואב. היא מציעה לי לחכות מעט. אני ממהרת ללכת. אחרי כל בדיקה רוחי נופלת. אני מחפשת במה להאחז, ומוצאת שהשיגרה היא הדרך הטובה ביותר. רק בלילה, רודפות אותי מחשבות בלהה, ואני הולכת לספה בסלון, כדי לא להעיר אותו. גם הוא מתקשה לישון רצוף. "בואי ניסע לחופשה, הוא מציע. ניסע לדרום אני אומרת . הם צריכים אורחים אחרי הקייץ הקשה הזה. אנחנו נוסעים למלון קטן ליד הים. בתי הצעירה מגיעה בהפתעה עם בעלה, ומודיעה לנו שהיא בהריון. צעקת שמחה נמלטת מגרוני ואני מחבקת אותה באושר. זה היה סופ"ש מאושר, שהצליח לגרש את הדאגה. חוזרים הביתה אל השיגרה. בימים , מעסיקה את עצמי ובלילות לוחמת בדאגות: מה יהיה על בתי הצעירה? רק עתה, לאחר המתנה ארוכה, עלה בידה ההריון שכולנו חיכינו לו. הבטחתי שאהיה לצידה בימים הראשונים לאחר הלידה. אני תוהה היכן אהיה כשהיא תלד? מה אומר לאמי בת ה 90? למשפחתי האהובה? מה יהא על בעלי? הוא דואג ואינו יודע להדחיק כמוני. לפניו אני מחייכת, ומבטלת את דאגותיו. הוא תוהה מה אני עושה כל היום לבד בבית עם מחשבותי. ושוב מתקשר אלי המבשר, על הבוקר " בואי יש תוצאות פתלוגיות" הוא אומר.

ואני חשה כמי שחבטו בפניה. אני צריכה לפגוש את נכדי. לקחת אותם לקפוארה.אני מגיעה הפעם ברכב אל הרופא והוא בדרכו החוצה. בידו המעטפה עם גזר הדין. הוא מושיט לי את המעטפה ואומר מוכנית בקולו העמוק "קחי". ומשפיל מבטו והולך. אני אחריו במדרגות, רואה במסגרת שחורה רק את המלה "קרצינומה" , ולרגע מתבלבלת " מה אני עושה עכשיו?" אני שואלת אותו ביאוש. " את תלכי לכירורג ,שמה יגידו לך מה לעשות" הוא אומר . מבטו מושפל, הוא הולך לדרכו. אני אוחזת בדף מביטה במסגרת השחורה. לא יודעת את נפשי. מתיישבת לרגע על הספסל מחוץ למרפאה וחושבת "תרגעי, את לא יכולה ללכת ככה לנכדייך" אני יושבת עוד מעט, עד שנשימותי מתייצבות, ונוסעת לקחת אותם לחוג. כלתי מבחינה בפני הסמוקות, ומייחסת זאת לתגובתי למחלתו של הנכד. איני מעמידה אותה על טעותה.

לפגישה עם היועצת הכירורגית בעלי בא אתי. היא נוזפת על שהשתהיתי עם הבדיקות , ורוטנת

על הרופא שגרר רגליים. אבל הפגישה איתה מעודדת מעט. מבהירה היכן המחלה עומדת. מציעה ניתוח  עם קרינה שמתאים לגילי ומצבי הבריאותי. ומנבאה לי טיפול לא ארוך מדי. אנו יוצאים מעודדים מהפגישה אתה. היה יכול להיות גרוע יותר. היא לוקחת את העניינים לידיים , מציעה מספר טלפון שלה , מייל ואפשרות להתייעץ כשצריך. היא יוצרת קשר עם בית החולים כדי שאוזמן

ויקבעו לי את הטיפול הנכון. היא מוודאת שהכל ברור. ומציעה לי למהר. מצויידת בטלפון של מתאמת התורים לכירורג, אנחנו הולכים הביתה, עם תחושה שיש אור בקצה המנהרה.