אני לא הטיפוס שמפחד לאבד את הראש.
אני חי שם שנים ואפילו מעדיף את המראה המנוכר והמוכר הזה על פני אלפי רגעים אחרים.
אני מבין את הדברים שאני נכנס אליהם עוד לפני שאני מחליט להיכנס.
אבל החיים האלה מדברים על דברים אחרים.
ובמקום להתעסק במה שנכון וחשוב - אני נאלץ ללעוס ולבלוע אותך כמו כדורי פלדה.
לקוות שהשיניים שלי לא ישברו ושאולי תצליחי לצאת מהכיוון ההפוך ממנו נכנסת.

אני לא יכול לחיות באי וודאות.
לעמוד תלוי בין כלום ועל הכל.
לשאת את כל זה כאילו אין לשום דבר משמעות..
ולראות איך אותך זה דווקא מצחיק.

הלוואי תמותי.
שלא תישאר לך ולו טיפה אחת של דם בורידים.
שתהפכי לעפר נטול צבע. עפר של כלום ושום דבר.
את מגעילה אותי ברמות שאני כבר לא יכול להכיל בשום חלק או תא בגוף שלי.
איך אני מתנער ממך? איך אני מוציא אותך החוצה?

מנוולת.
דוחה.
פתטית!
יצור קטן מכוער ושפל!

הייתי יורק על הפרצוף שלך כל דקה אם הייתי יכול.

איכס.