היום הכרחתי את עצמי לעשות איזה נסיעה בכביש מהיר אחד שגורם לי הרגשת אי נוחות משום מה.

כל כך כבר רציתי לעשות את הנסיעה שכשיצאתי לדרך הרגשתי אפילו מן סוג של הקלה מוזרה.

כשהגעתי לנקודה שאליה רציתי להגיע ואז באתי להסתובב היה שם רמזור. עכשיו אני ורמזורים לא ממש חברים טובים. תמיד החרדה מגיעה דווקא כשעומדים במקום ומצפים.

 

פתאום באופן אוטומטי וללא כל אזהרה התחלתי שוב להרגיש את הנשימות השטחיות, הדפיקות לב שמתגברות והמבט הקפוא. הנה אני נלחצת וממש אוטוטו אני נכנסת לסטרס. וגם כל המחשבות השליליות התחילו להציק.

 

פתאום נזכרתי במשהו שאמרו לי לפני כמה ימים. לנסות לא להתנגד אלא לחוות את החרדה. ואז חשבתי לי - נכון זאת רק חרדה ועכשיו פתאום אני מתחילה לחוות אותה. ואז אמרתי לעצמי - רגע אז אני אחווה אותה, מותר לי לפחד. ובאמת הרגשתי שזה בסדר אם אני ארגיש ככה. אני חושבת שמעולם לא הרגשתי עוד שזה בסדר לפחד. זה היה קצת מוזר, חוויתי את הפחד.

 

והאמת, בכלל לא נכנסתי לחרדה. במקומה הציץ לו איזה רגש קטנטן בדמות פחד קטן שהלך לו לאיבוד. הסתכלתי על הפחד, הוא הסתכל עלי. אמרתי לו היי והוא פתאום הסמיק והתחבא. ואז שמתי לב שהוא נכנס למאגר הרגשות התקין שלי. בדיוק כמו שאני חשה עצב, שמחה, התרוממות רוח ובושה, ככה גם קיבלתי את החרדה. עוד אחד מהרגשות הנורמליים. 

 

אז נכון זה היה תרגיל יחסית קצר והנסיעה לא כזאת ארוכה אפילו די קרובה, אבל זה היה ממש מעניין. אני עדין מרגישה קצת מוזר אחרי החוויה. מעניין אם זה משהו שאני אצליח לשחזר בעתיד במקרים יותר מסובכים.