גאיה מתוקה,

גם אני מרגישה הבנה והזדהות עם מה שאת עוברת.

כבולימיות, יש לנו תמיד את רגשות האשם, את התנודות במשקל, את החרטות על הבולמוסים ואח"כ ההקאות שבאות בעקבותיהם.

נראה לי שזה מאוד שונה מהאנורקסיות- להן אין רגשות אשם על כך שהן נמנעות מאוכל ומורידות יותר ויותר ממשקלן- נהפוך הוא- הן גאות על כך ומרגשיות באופוריה.

יש לי הרגשה  שאנו הבולימיות סובלות פי 2. מצד אחד- סובלות מכל הסימטומים של בולמוס, הקאה, צום וחוזר חלילה. מצד שני- עצם זה שאנו לא בתת משקל קיצוני או אובר משקל קיצוני- עוזר לנו להסתיר את הבעייה, ואפילו להתבייש לבקש עזרה.

עד שפניתי לעזרה ממש התביישתי בעצם היותי בולימית. החברה יכולה יותר "לסלוח" לאנורקסיות מאשר לבולימיות, כי בולימיה נתפסת כמחלה "מלוכלכת".

הבנתי ממיכל אפק מהאתר, שבקרוב תיפתח קבוצת תמיכה להפרעות אכילה בתל השומר. ממה שקראתי על בולימיה, קבותה כזו יכולה מאוד לעזור לנו. עוד בולימיות באתר מחכות שהקבוצה תיפתח.

נקווה שהקבוצה תעביר אותנו לרמה יותר גבוהה של מרפא, ומחכה להיפגש איתך ועם אחיותיי הנוספות למחלה.

בנתיים שולחת לך את אהבתי ומחזקת אותך

ליב את מקסימה!

כן, העובדה שבדרך כלל בולימיות הן בעלות משקל תקין עוזר להסתיר את המחלה. השאלה היא מה עוד עושים שהמצב נראה לעין בצורה כה ברורה ועדיין מסרבים לשים לב לזה. אני כבר מרגישה מיואשת ושחיי חסרי תכלית. כמה אפשר להמשיך לחיות בין הסתרה להסתרה ולמה רק אנשים שלא מכירים יותר מידי שמים לב לבעיה. אני כל כך רוצה טיפול ולהבריא ואני פשוט לא יודעת איך להגיע לזה כיוון שמשפחתי לא יודעת ואני עדיין צעירה מכדי לעזוב את הבית (אני בת 20).. והקבוצה בתל השומר נשמעת לי מדהימה, באמת הופתעתי לגלות כמה בנות עם בעיה דומה לשלי נמצאות כן ואני חושבת שקבוצה שכזו יכולה להעצים ולעזור.

שולחת לך חזרה והמון תודה ((-:

הי גאיה,

ברוכה המצטרפת.

אני משערת שברור לך שבכדי שתקבלי עזרה את צריכה לשתף במצוקה.

אני מבינה כמה זה מפחיד, לשבור לכולם את התדמית, להראות פתאם חלשה ולא חזקה ומנצחת. אבל כאן טמון המפתח אל ההחלמה שלך ואל השינוי. השינוי צריך להתחיל בנכונות שלך לקבל את עצמך, באמת כמות שאת. את וודאי חוששת שהסביבה לא תבין, לא תקבל, לא תאהב. תאלצי לעבור תהליך בו את מבינה שאין זה כך. אבל זה תהליך. 

כמעט כל מי שסובלת מהפרעת אכילה מכירה היטב סודות ושקרים. למעשה זה ממש חלק מהמחלה. וכל אחת שעברה דרך משמעותית תוכל לספר לך שהשינוי האמיתי החל לקרות רק שהסוד הגדול הפך למציאות שניתן לשתף בה.

בהצלחה

מיכל

תודה רבה מיכל :)

לצערי זה לא כול כך פשוט. אם היה זה כך, כבר הייתי חושפת בפני משפחתי את המצב. אני יכולה להבטיח לך שכולם יודעים אבל מעלימים עין. מישהו שלא כול כך מכיר אותי זרק באוויר שאני מקיאה אחרי כל ארוחה והם אמרו "מה פתאום איזה שטויות" בעיקר כשאני הולכת אחרי כל ארוחה לשירותים ויורדת במשקל למרות מה שאני אוכלת. קשה להתעלם מהמצב ובכל זאת זה נעשה כך. בנוסף אימא שלי עצמה היא אנורקטית בהכחשה. אין דרך טובה להתמודד מולה לצערי.. ):