רע לי מאוד מהמצב הנוכחי.תקופה מאוד ארוכה שאני חיה עם הפרעות אכילה לא מוגדרות,זה מגיע בתקופות שאני מצוברחת ומסוגרת יותר בבית ואני נכנסת כל פעם מחדש ללופ של פגיעה עצמית.

לפני קצת יותר מחצי שנה אני והאקס שלי נפרדנו.גרתי אצלו קרוב לשנה,והפרידה הייתה לי קשה יותר מפרידה רגילה של ילדים בני שש עשרה,כל המעבר לחזור לבית של ההורים הרגיש לי כמו פרידה של בחורה בגיל עשרים.הייתי בדיכאון נוראי,המון תקופות בחיים שלי הייתי בדיכאון ונהייתי אגרופובית וחרדתית מאוד,אבל זאת הייתה התקופה הכי חשוכה שלי.התאשפזתי בגהה ושם באמת הרגשתי שאני לא קיימת יותר.אחרי האשפוז מצאתי את עצמי בלי כלום.החברים עזבו אותי,שנאתי את איך שאני נראת,לא היה לי כלום להתעסק בו כי נשרתי מהלימודים בכיתה י' ולא הייתה לי מוטיבציה לעבוד או לעשות עם עצמי משהו. הפסקתי לאכול,הייתה לי מעין בחילה תמידית מהלחץ.התחלתי לרדת במשקל,אהבתי את המראה החולה הזה וקיבלתי מחמאות.

מאז פיתחתי אובססיה למשקל.קניתי משקל דיגיטלי והייתי נשקלת כל שעה מהריק בחיים שלי.

כל הזמן ראיתי סרטים דוקומנטרים על אנורקסיה ואז גיליתי את הבולמיה.לאכול כמה שרוצים ולהקיא הכל.התמכרתי לתחושה של ההתנקות,של הייסורים,של האיבוד שליטה והנחת המחריד שמגיע אחרי שעה של חפירות בגרון. 

אני מרגישה שאני נרקבת מבפנים.מעבר לנזקים החמורים שהמחלה הזאת עושה,זה גומר לי את החיים.הריבים עם ההורים,נתק מחברים ומשפחה,התעסקות רק באוכל.מה שהכי מטריד אותי שהפנים שלי התנפכו והתמלאו פצעונים.בטח שזאת לא הבעיה הכי גדולה,אבל קשה לי להסתכל על עצמי ולראות את הנזק גם חיצונית.

היום לא הקאתי.אני תמיד נזכרת בבת הדודה של אמא שלי,שהייתה בולמית כמה שנים.בשלב מסויים לפי מה שאמא שלי מספרת,הפסיק לזרום לה דם לרגליים.פגשתי אותה רק פעם אחת.יש לה שלושה ילדים "מפגרים".מספרים לי שהיא נראת רע מאוד גם היום.

כשאני במצב רוח טוב האוכל לא יטריד אותי.כשאני מדוכאת אני אתעסק בזה כל הזמן.

מסקנה-אני צריכה להעסיק את עצמי.ולמצוא דברים שמשמחים אותי חוץ מהמיטה(שבמקביל היא המקום הכי רע להיות בו כל היום),ומוזיקה.למצוא עבודה ולאגור כוחות לעבוד.להציב לעצמי מטרות קטנות.