זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה בה עליתי על הדפים. הרבה לא קרה מאז וחשבתי לעצמי שאולי, כבר פרקתי את כל שיש על ליבי ואז, הבנתי ששוב מגיע ה-5 באוקטובר ושוב אני מתבגר בשנה. כך פתאום בערב אחד נפלתי לתוך בור עמוק מאוד של מחשבות, על העשור וחצי האחרונים, על כל המידות בחיי ועל המשך הדרך. זה קצת מוזר אבל בהתחלה היה נראה שיש תקווה מסוימת, המצב לא היה נראה כחוק משמיים ואולי, הדברים יסתדרו. כיום, כ-16 שנים אחרי התקווה הזאת עברה תהליך... הפכה ליאוש, המשיכה להדחקה, עברה להבנה והגיעה לקבלה. אבל, כמה זמן ניתן להחזיק בבן אדם על רגל אחת ולומר לו ש... "יש עוד תקווה על תתייאש, הרפואה היום פותרת הכל" אז לכול המרואיינים בטלווזיה ברדיו ובעיתונות, שאומרים דברים לציבור החולים ונוטעים בנו תקוות ומבטיחים שיהיה בסדר... איפה אתם והרפואה המתקדמת כשאני חוטף סטירות לחי מצלצלות, ואף אחד לא מצליח להבין את פשר המחלות, בהן אני לוקה בכל תקופת זמן. זה התחיל בסוכרת, המשיך לבלוטת התריס עבר למעיים עלה אל הכבד ועכשיו, בעיתוי כה נהדר, הקושי לזוז מתגבר. מחר יום הולדתי ה-34, אלך לעבור את הבדיקות הנחוצות כדי לדעת, מה עוד גופי מתכנן עבורי. כולי תקווה שלא אגלה דבר, כי האמת ,נמאס לי לחקור ולגלות בעיות חדשות. מאחר ובינתיים לאף בעיה אצלי, אין פתרון.

יום הולדת שמח לי...