השעה 3:30. הקאתי את נשמתי. שומדבר לא חדש. יש ימים שזה קורה פעמיים שלוש ביום, יש כאלו שלא קורה בכלל ולפעמים, כשממש טוב לי אני מסוגלת לא לעשות את זה שבוע. אבל לא בשבועיים האחרונים. הפצע הפתוח על המפרק שלא מספיק להגליד, הגרון הכואב, הבטן שנראית כאילו אני בחודש שישי...הכל מעיד על חזרתה של טאם טאם טאם-הבולמיה.

היא איתי כבר שנתיים, הלוואי והיו לי כוחות להתנער ממנה. הכל התחיל בתקופת מבחנים מזויינת, ומאז שנגלתה בפניי, היא פשוט מסרבת לעזוב. כל פעם מחדש-רק לשרוד את היום, לשרוד את היום, לאכול מסודר. מצליחה! ואז....לא נרדמת, אמצע הלילה, יושבת מול הטלוויזיה, רואה איזו דוגמנית בלונדינית חותכת עוגה ואז...רצה למקרר. זה מתחיל בקטנה ״אהה לא נורא, לא אשמין מחתיכת עוגה...״ ונגמר ב ״ טוב אם כבר אכלתי את כל זה כדאי שאנצל את ההזדמנות לאכול את כל הבית ואז פשוט אקיא את זה! נהדר! פתרון קסם!״ אז זהו...שלא.

אני אדם שקול בסה״כ, בוגרת, שנות העשרים, מלומדת, בנזוג יציב (שלא מודע לעניין בשיט), מקבלת החלטות ובעלת כוח רצון עצום בכל תחום...רק מול האוכל-אני לא מסוגלת. לא מסוגלת להגיד לא. איך זה הגיוני בשם האלוהים?! אפס כוח רצון..מיליון נקודות התחלה...מחר, שנה הבאה, ראש השנה, יום כיפור, המבחן הבא...

מתי זה ייגמר?! בבקשה שייגמר...לחיות עם ריח של קיא סביבי זה הרבה יותר גרוע מלחיות עם ריח של סיגריות. ואפילו עם זה הפסקתי! אחרי 4 שנות עישון אינטנסיביות...

למה האוכל הוא אוייב כל כך אכזר?