לפני שנה וחצי חוויתי פרידה מכלבתי המיוחדת סוויטי שאותה גידלתי במשך 10 שנים באהבה רבה. ארבעה חודשים לפני שנפטרה במקרה לקחתי אותה לבדיקה אצל הווטרינר והייתה לי הרגשה לו טובה והחלטתי שאני לא אלך לשם לבד בכדי שאם יש משהו לא בסדר יהיה מי שיתמוך בי. באותה בדיקה התגלה אצל סוויטי סרטן בטחול והודיעו לי בלי הרבה זמן למחשבה שחייבים לנתח אותה לפני שהטחול יתפוץ ואז לא יהיה יותר מה לעשות. כששמעתי את הבשורה מאוד נלחצתי והתחלתי להרגיש חרדה מכיוון שסוויטי היא הייתה כלבה מאוד מיוחדת ופחדתי מהרגע שאשאר בלעדיה.
כמה שבועות אחרי שעברה את הניתוח התגלה גידול סרטני חדש וכבר לא היה מה לעשות.   שלושה שבועות אחרי הגיע הרגע שהיה הכי קשה בשבילי מבחינה רגשית נאלצנו להרדים את סוויטי. החלטתי שאני אמצא מקום מכובד לקבור אותה בכדי שיהיה לי לאן לבוא לבקר.
כשנכנסנו לאוטו לנסוע לבית הקברות אימי אמרה שיכול להיות שהיא עוד נושמת ושאולי ההרדמה לא עובדת אבל לא הייתה אפשרות כזאת שהיא תחזור אלי. 
 את סוויטי קברנו בבית קברות לבעלי חיים שנמצא בפרדסים של בית ינאי שבניהולה של אישה בשם אופי מאוד נחמדה ורגישה לבעלי חיות המחמד. 
סוויטי נקברה שם ונשתל עץ תות שאותו בחרנו והוכן שלט עם כיתוב ותמונה שלה.
כשהגיע הזמן להיפרד ולקבור אותה לא הסכמתי שאף אחד יוצאי אותה מהאוטו חוץ ממני, חיבקתי אותה חזק ונישקתי אותה והבטחתי שאבוא תמיד אליה לקבר ושלעולם לא אשכח אותה.
באותו לילה לא יכולתי לישון בחדרי והדבר היחידי שרצתי מהחרדה שהיא השאירה אותי לבד זה היה ללכת לקבר שלה ולהוציא אותה מה שלא היה אפשרי כבר.
במשך חודש ימים לא יכולתי מהדיכאון והחרדה להיכנס לחדרי ולהחליף את המצעים מכיוון שסוויטי הייתה ישנה תמיד איתי במיטה.
אני תמיד אזכור את סוויטי ככלבה מיוחדת שנתנה לכל אחד חום ואהבה מהרגע הראשון, היא הייתה יודעת מתי מישהו עצוב או לא מרגיש טוב והייתה תמיד מגיעה ויושבת לידו.
פרידה ממישהו שקרוב זה מלחיץ, מפחיד ומכניס לדיכאון חרדה.
אני החלטתי שזה לא יעזור להישאר במצב הזה ואמרתי לעצמי שבשביל להתגבר על האובדן צריך לחשוב מה היה טוב בעשר שנים שגידלתי אותה עם הרבה חום ואהבה.