קוראים לי נטע

ואין לי יותר מה להסתיר

כשהייתי 'פעילה' פה, בערך מינואר, אחרי שחזרתי מהמסע המדהים לפולין בכיתה י"ב, הייתי בתקופה מטורפת והכי קשה בחיים שלי

הייתי בדיכאון קשה וארוך, התקפי חרדה והרבה שנאה עצמית

לא היה לי אף אחד באותה תקופה (לא שעכשיו יש לי..), הייתי לבד. לא משפחה, לא חברים..

לא יצאתי מהבית או בכלל מהמיטה, ישנתי כל היום, בכיתי, רציתי לשים לזה סוף, לא היה טעם לכלום במיוחד לא לקום בבוקר. כל כך סבלתי וכל יום התפללתי שלא אקום. לא היה בי רגש. לא הרגשתי כלום. מתה מבפנים. זה כל כך נוראי.. לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד כי.. מי יבין אותי? לדבר עם ההורים לא הייתה אופציה בכלל (אחת הסיבות שנכנסתי למצב הזה- באשמתם), ל"חברים" שלי לא יכולתי לספר כי מי יבין אותי? יחשבו שאני סתם מפגרת וילדה קטנה, כי מי יודע מה זה דיכאון? רק מי שחווה את זה.. ניסיתי לספר לכמה ילדים מהכיתה שלי באותה תקופה שאני בדיכאון וחלק צחקו עליי והמילים ששמעתי הכי הרבה פעמים היו "תצאי מזה." חחח אתם מצחיקים אם אתם חושבים שזה כל כך פשוט. אני חייבת להודות שלא נאבקתי בזה וניסיתי "לצאת" כי זה לא עניין אותי. כל מה שרציתי היה למות. בפעמים היחידות שהכריחו אותי לצאת מהבית (לפסיכיאטרית, פסיכולוגית וכו) הייתי שמה עליי קפוצ'ון ענקי ומכנסי טרנינג, שמה את הכובע עליי שלא יראו אותי ופשוט יצאתי. לא צחצחתי שיניים, סידרתי את השיער.. כלום. לא היה לי אכפת. הייתי עוברת בכביש בלי להסתכל לצדדים כי לא היה בי את הפחד או הדאגה ממכוניות שעוברות. לא עניין אותי. להפך, רציתי שמכונית תדרוס אותי. חיכיתי שזה יקרה. שמשהו יקרה. 

חיכיתי שמישהו יבין אותי, ידבר. ומצאתי אחד כזה. ממש במקרה. הייתי בשיחה בסקייפ עם חברה והיא הוסיפה את אחד הידידים שלה. דיברנו שלושתינו ואז היא הלכה לישון, ואנחנו נשארנו לדבר. עד הבוקר. היו לו המון בעיות.. ישר קלטתי עליו שהוא לא רגיל. שיתפנו אחד את השני. וככה זה היה כל לילה. הוא היה חלק מהשיגרה, הפתיחה והסיום של היום. ישנתי כל היום ודיברתי איתו כל הלילה. המצב שלי הלך והחמיר ופספסתי שלושה חודשים בבית ספר. כן. היה נוראי. שלחו אותי לכל מיני אנשי מקצוע וכמובן שלא שיתפתי פעולה. עד שהגעתי לפסיכיאטרית. כמה דקות שהיא דיברה עם ההורים, כמה דקות איתי, ובום. מרשם לכדורים. היא נתנה לי ציפרלקס. ידעתי מה זה. לא רציתי. אני אפילו לא זוכרת איך התחלתי לקחת.. אני חושבת שאמא שלי הכריחה אותי. בהתחלה לא היה שינוי, הרגשתי רע מתמיד. הזיות, בחילות, מחשבות מטורפות, שמעתי כל מיני קולות וציפצופים, לא הצלחתי להבדיל בין חלום למציאות, הכל סיוטים, הרגשה נוראית. אני אפסיק פה, נמאס לי לכתוב כבר