לא כתבתי פה הרבה זמן.

אחרי תקופת הבחינות המסוייטת, החופש מיטיב עימי. אני מטיילת הרבה, ים, קניות, מבזבזת כסף (שאין לי), מבלה עם אמא....

אבל... עם האכילה לא משהו. אוכלת מלא. שטויות. עולה במשקל. מקיאה הרבה. איכסה.

הודעתי ביום חמישי האחרון במרפאה שאני מפסיקה את הטיפול. זה הפך להיות בלתי אפשרי עבורי. כל כך קשה. השקילות, החובה לתת דין וחשבון על מה שאני אוכלת וכמה ומתי, החודרנות הזו לתוך האכילה שלי... לא יכולתי לשאת את זה. אפילו שאני יודעת שזה למעני. זה כל כך קשה!

הייתי נורא מתוסכלת מהטיפול, שיטת הטיפול לא הייתה לי טובה ולא התחברתי אל המטפלת. אז הודעתי שעוזבת.

עכשיו אפנה לקבל טיפול בסבסוד קל דרך המכללה. זה אומר שעזבתי טיפול מערכתי, וזה שאתחיל לא יהיה ממוקד הפרעות אכילה. והוא יהיה דינמי.

ורצות לי מיליון מחשבות בראש.

כישלון. על שלא הצלחתי להחזיק את עצמי במרפאה, שלא הצלחתי לעשות מה שמבקשים ממני, ש(בתכל'ס?)ברחתי, שאני לא מסוגלת להתמודד עם ההפרעות האלה.

רופא המשפחה כבר נתן לי הפניה למעקב פסיכיאטרי דרך קופת החולים.

ולגבי דיאטנית.... ברחתי מצפת כי לא יכולתי לשאת את זה. וחשבתי לעצמי שזה יהיה נפלא בלי הכאב ראש הזה. בלי שקילות ותפריט וכל הבלגאן הזה. אבל מצד שני אני נורא נורא מפחדת להזניח את זה לגמרי. לא בגלל ההקאות, אלא בגלל שאני רואה איך בעוד כמה חודשים אעלה המון במשקל אם לא יהיה מישהו שם, אם תהיה הזנחה מוחלטת של התייחסות לאכילה שלי.

אז שוחחתי היום עם דיאטנית שנשמעת מקסימה באיזור המגורים שלי, הפנתה אותי אליה דיאטנית מקסימה אחרת, היא עובדת עם הפרעות אכילה אבל היא הבהירה לי שקופ"ח לא ערוכה להתמודד ולטפל כראוי במצבים כאלה. עם זאת, סיכמנו שבתחילת נובמבר נפגש ונראה לאן זה מוביל אותנו...

ניתקתי את השיחה והתמלאתי במועקה. אולי אני כן צריכה לקחת אוויר, וחופשה מהעיסוק בהפרעת האכילה?

אני משתוקקת לטיפול מכיל ותומך, ואולי זה מה שאני צריכה עכשיו. ללא קשר לאכילה. הכי האכילה, על אף היותה המוקד החולה, היא רק חלק. יש לי עוד שפע אבחנות, וקשיים...

אני מבולבלת. אבל אני גם חשה הקלה מטורפת שהחלטתי לעזוב את הטיפול הנוכחי. היה לי מאוד קשה להחליט. הם אמרו שתמיד אוכל לחזור, וזה יפה מצידם. כרגע אני מוכנה לנסות משהו אחר...

אז מבררת, ומנסה לבנות איזו תוכנית של מסגרת טיפולית שאוכל להעזר לה. אבל ממש לא סגורה על עצמי, על מה וכמה ואיך...

לפני חודש (היום בדיוק) מלאו לי 30. טרגי משהו. עצוב להגיע לגיל הזה כאשר אני עדיין לא יציבה. סטודנטית לתואר ראשון, בלי משפחה משלי, בלי יציבות כלכלית, מיליון צעדים מאחוריי רוב בני גילי... מבאס להגיע לגיל הזה אחרי כל כך הרבה שנים של מלחמה עם האוכל, של הרס עצמי, של מאבק יומיומי לשרוד. לצד המחשבות האלה, אני חושבת שהשגתי לא מעט ושאני באמת נלחמת בשביל לחיות. בהרבה תחומים, אבל באוכל זה הכי הכי קשה....

מגיל 15 אני מקיאה. זה אומר חצי מהחיים שלי. אני צריכה להפסיק. אני ראויה לחיים טובים יותר. אז למה כל כך קשה להפסיק? למה קשה כל כך לרצות לשנות? להעיז? לתת לאחרים להיכנס לשם? לאכול לפי תפריט? איזה מן ייצור הזוי אני, שאני לא יודעת אם אני באמת רוצה להפסיק את כל זה? יש בי חלק שכל כך רוצה – לעצור את האכילה המופרעת הזו, להפסיק להיות משועבדת, להפסיק ללכת לאיבוד מזוהמה הזו. ויש בי חלק שלא מסוגל לחשוב על עצמי בלי כל זה. כאילו זה מה שאני. זה באמת חלק עצום ממה שאני. אז איך מוותרים? לא יודעת...