כלו כוחותיי,

אני כה עייפה ומותשת

רק קמה בבוקר ורוצה לחזור לישון

שכבתי עכשיו באמבטיה מלאה עד פחות מחצייה ובהיתי

והקשבתי לקרקורי הבטן שלי

עד שהמים נעשו קרים מאוד.

 

אני תוהה מה היה קורה לו הייתי בן אדם אחר, בלי הפרעת אכילה

בלי דיכאון.. איזה מן בן אדם הייתי? לאיזה מקומות הייתי נוסעת?

מאילו תוכניות טלויזיה הייתי מתרגשת? על איזה מאכלים הייתי מתענגת?

כנראה שלעולם לא אדע..

זרה. זרה. זרה. זרה.

 

הופ לא מפסיק להתקרצץ.. לנשוך, לנבוח, להתפרע.. מזכיר לי אותי.

אבל הופ כלכך נזקק, זקוק לי בצורה אגרסיבית ודורשת ובלתי ניתנת לערעור...

אם אשכח להאכיל את הופ הוא ימות.. אם לא אקלח אותו ואתן לו מים ואארח לו חברה הוא ימות. לא הייתי רוצה שהופ ימות.. למרות שאני עדיין לא ממש מחוברת אליו, הוא כאן כי הוא בחר לבוא איתי ולהיכנס אליי הביתה.. אבל קשה לי להסתכל על העתיד ולא לראות אותו שם.. אז אולי אני כן מחוברת אליו.

למה אני כותבת עליו בכלל? יצור שחור וקטן ומעצבן.. הוא נובח עכשיו. הוא רוצה לצאת לטייל, אני רוצה להישאר במיטה ולהיקבר. הוא תמיד מנצח בסוף.. 

יצאנו לטייל.